הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמן צילום: יח"צ הוצאת כינרת זמורה דביר

ליה

ליה תנעמי. השם הזה בוודאי לא אומר לרובכם דבר. אין פלא. ילדה בת אחת עשרה, לא השתתפה באף ריאליטי, לא ייצגה את ישראל בתחרות. למראית עין ילדה רגילה, אין סיבה שתשמעו עליה. גם אני לא הכרתי אותה עד לפני חודשיים וחצי. מן הסתם חלפתי על פניה כמה פעמים ברחובות כפר סבא, אולי התעלמנו, אולי אמרנו שלום, לא מעבר לזה. אבל מאז שהכרתי אותה ליבי מלא ממנה. ממנה וממשפחתה. מה שהתחיל כצוואר תפוס התגלה כגידול ממאיר בגזע המוח, ופתאום היא משותקת בכל גופה, מניעה כמה אצבעות ואת ראשה. זה התחיל בשיעור לרפואתה. זה המשיך בהודעה משרון, אבא של ליה: "יש לליה שאלות באמונה. אתה יכול לבוא אליה?". "אני בא בלי תשובות", כתבתי לו, "אבל אני יכול לשאול איתה ביחד. ולהקשיב".

היא שאלה שאלות עמוקות על אלוקים והשגחה וכוחה של תפילה, חצי עולם מתפלל על ליה בת ליבנת והיא עוד במיטה, ולמה בעצם, ואיך מסתכלים על כל זה, ואם בכוחו לרפא מדוע אינו מיטיב את מצבה. באתי לפגוש ילדה ופגשתי מורה. מורה לחיים. היא לימדה אותי איך חיים בצל שאלות כבדות. השאלות לא הכהו לרגע את הברק בעיניים שלה, הספקות לא טשטשו לרגע את חדוות החיים שלה. שואלת וחיה, שואלת וחיה. תשובות לא היו לי וקבענו ללמוד. חיכיתי ללימוד הזה בשבת בצהריים עם ליה ומשפחתה. בשבילי, לא פחות מאשר בשבילה. בהרבה שיעורים אני מחליק בקלות לסיסמאות וקלישאות, אומר את המובן מאליו שכבר נשחק בי עד דק, אבל ליה שאיבדה שליטה על הגוף שמרה היטב על הראש והלב. והיא לא ויתרה, אצלה הייתי חייב לדייק, שיתקבל על הדעת ויתקבל על הלב.

אונקולוגית ילדים

מחלקת אשפוז אונקולוגיה לילדים, בית החולים שניידר. אונקולוגיה־ילדים. אוקסימורון שלא מתקבל על הדעת. מה לילדים ולמאבק על החיים. עולם בתוך עולם המחלקה הזאת, תיבת חסד מיטלטלת בין מבול למבול. דין וחסד משמשים בערבוביה. שיירות של חסד פוקדות את המחלקה, בכל כמה דקות נפתחת הדלת. אוכל. שתייה. ממתקים. מתנדבים. מתנדבות. וצדיק בשם יומי מעזר מציון מנצח על המלאכה. לא, הוא לא נראה כמו הצדיקים מתמונות של צדיקים ומאגדות על צדיקים, הוא נראה לגמרי רגיל, אבל ככה כנראה נראים צדיקים מהחיים. ופתאום, כמו בעולם עתידני, בתיבה של שניידר אין יהודים ואין ערבים. אין איבת שמאל-ימין וחרדים ודתיים וחילונים. יש איזה שילוב ידיים חוצה גבולות במאבק על צלם אלוקים. בשבוע שמתכוננים בו לפרשת נח התאשפזה ליה, וחשבתי לעצמי, ממש תיבה. שם, חם ויפת. כולם כאן. מייחלים לחיים. ואולי ככה ייראה העתיד לבוא - שיירות של אנשים שיפיצו חסד לכולם, אף שלא יהיו בכלל חולים.

שם, ביום שלישי האחרון, קיבלתי עוד שיעור מהמורה ליה. התגלגלה לי הזכות לשוחח איתה, שיחה ארוכה. מה את מתכננת לבת־מצווה? שאלתי אותה. והיא סיפרה איך תבוא לכאן עם אמא ואבא, עם שתי אחיותיה ואחיה התאום ותביא פלאפל, ותביא פסטה עם המתכון המיוחד של אחותה תאיר, ותביא ממתקים, ותעבור חדר חדר, ותגיש גם למלווים. וכל כמה דקות נקטעה השיחה שלנו, שיירת החסד לא עוצרת לרגע. "רוצה בורקס, ליה?". "כן". "רוצה לחמנייה עם המבורגר?". "כן". "וקרואסון עם שוקולד?". "כן, כן". על השולחן נערמו ערמות של אוכל. "את בטוחה שתצליחי לאכול את כל זה?" שאלתי אותה. "לא. אני לא רעבה", אמרה לי. "אז בשביל מה כל זה?". "זה לא בשבילי. זה בשביל ההורים שלי. הם כבר כמה ימים פה ואני לא יודעת אם הם אכלו משהו מהבוקר". בום! הילדה הזאת ששוכבת ופניה למעלה, שבקושי יכולה להטות מבט ימינה או שמאלה וטכנית יכולה לראות רק תקרה, הילדה היקרה הזאת רואה טוב ממני. הילדה הזאת שיש לה את כל הסיבות שבעולם להתעסק בעצמה, דואגת בכלל לאמא ואבא שלה.

איך זה שרופאים בוכים

לא נולדו המילים לרגע הזה, אולי מוטב שלא ייוולדו. ילדה אהובה נרדמת אל קיצה. אבא ואמא וכל עצב מעצבי ההורות בגופם יוצאים מגדרם, מחבקים, מלטפים, מתנפלים, ואין להושיע. אחים שנפרדים ואי אפשר להיפרד. נשמה טהורה שאינה לפי מידות העולם הזה משאירה מאחוריה הר געגועים. ובחדר היו אחיות ורופאים שטופי דמעות. "איך זה קורה שצנחנים בוכים", כתב חיים חפר והעלה על נס את עדינות הנפש של הלוחמים הקשוחים. "איך זה שאחיות בוכות. וגם רופאים?" שאלתי את עצמי בשבת האחרונה, וחשבתי שכאלה צנחנים אנחנו צריכים ובדיוק כאלה רופאים. ומכל שיירות החסד של המחלקה האונקולוגית זה היה בעיניי החסד הכי גדול. לדעת שהאנשים הללו שנלחמים על חיינו, ושלעיתים מבשרים בשורות איומות, לא עוטפים את עצמם בהגנות קרות. לדעת שאף שכבר היו לצערנו במעמד הנורא הזה לא פעם – לא הניחו למקצועיות לקלף מהם את האנושיות. יש להם מספיק לב לכולם. יש מבחני רפואה ומבחנים לאחיות, ומן הסתם שאלות קלות, קשות ומכשילות. וצריך לעמוד בקריטריונים כדי לעבוד בשליחות הזאת, אבל בעיניי לא פחות חשוב הוא קריטריון הדמעות.

והדמעות הללו לא הולכות לשווא, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, והרב קוק מסביר שכל דמעה כזאת חוצבת בלב שלנו איזו אבן נוקשה ומאפשרת לנו לאמץ משהו מהאדם שאנחנו בוכים עליו. ומבוגרים שבוכים על ילד, גם אם לא הכירו אותו מקרוב, אולי יצליחו לחדש בעצמם קצת ילדות, קצת תמימות ופשטות. ובימים של ציניות דוקרת לא יזיק לנו קצת תום.

לימוד מתקדם בלדעת איך להרפות מהתכנונים. ליה תנעמי ז"ל
צילום: אלבום משפחתי

תכנונים

בכלל ישבתי לכתוב על שורשי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הרי הכול התחיל אצלנו בפרשה, עם אברם, שרי והגר. ובראש שלי זה היה הדבר הנכון לכתוב עליו, אבל הלב מלא מליה, והלב ניצח. ובצדק ניצח, והסכסוך ימתין לשבוע הבא. הרי הסכסוך משניידר והלאה. ובכלל, אם למדנו משהו בימי קורונה זה שיעור בענווה ביחס לתכנונים. והמחלה של ליה כבר הייתה שיעור למתקדמים – לא להיאחז בכוח בתכנונים שלנו, לדעת להרפות, לקבל. והתכנונים של בת המצווה? אבא ואמא, שרון וליבנת, כבר החליטו - הם דווקא עומדים להתגשם. ליה אומנם לא תהיה כאן בגלוי כדי להביא את כל השפע לילדי המחלקה, אבל בדרכה המיוחדת היא בטח תדחוף מהשמיים, וזה יקרה. יקרה בגדול.

פרשה בקטנה: בגללך

אילו שָמות עשתה המילה הארורה הזאת בעולם. "בגללֵך!", "בגללךָ!". על כמה נאומי אשמה היא אחראית, כמה עלבונות ואכזבות יש באמתחתה. כמה פעמים הטחנו אותה בפני בני זוג, הורים או ילדים. כמה פעמים הטיחו אותה בפנינו: "בגללך! זה הכול בגללך!" כמה קשרים נמאסו עלינו בגלל ה"בגללך", כמה אהבות התעמעמו בגלל ה"בגללך". וכל כך מפתיע שהראשון לומר זאת לאשתו היה אברהם. אבל הוא לא הטיח, וכשהוא יצר את המילה הזאת הוא התכוון למשהו הפוך לגמרי: "וחייתה נפשי בגללך". ה"בגללך" של אברהם זה בכלל בזכותך. רק בזכותך. סתם התעללנו במילה התמימה הזאת. ופתאום חשבתי איזה עולם מופלא היה נוצר פה אם היינו מאמצים את השיטה, ובכל פעם שיושב לנו על השפתיים "בגללך", היינו אומרים "בזכותך". כמה זכויות היו ממלאות את חלל העולם. בזכותך. הכול בזכותך, את שומעת? בזכותך.

liorangelman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו