"והשביעית תשמטנה ונטשתה", בשנת השמיטה אנו מצווים להפקיר את השדה והגינה, ולאפשר לכל המעונין להכנס ולקטוף מן הפירות.
האם עלינו מוטל להפקיר את הקרקע, או שמא רבונו של עולם הוא זה שמפקיר אותה?
בשאלה זו התקיימה מחלוקת סוערת בין רבני צפת, מחלוקת שארכה ארבעים ושלש שנים רצופות, משנת השמיטה ה'רצב, ועד שנת השמיטה ה'רלד, ובסופה קבעו חרם על מי שלא ינהג כפי שהוסכם.
המחלוקת סבבה סביב השאלה – האם גם שדות הגויים נחשבים להפקר בשמיטה?
לדעת רבי משה מטראני, המכונה 'המבי"ט', מצות ההפקר איננה מוטלת על האדם, אלא רבונו של עולם הוא זה שמפקיר את הפירות, בלשון חז"ל: 'אפקעתא דמלכא', על בעל הקרקע רק מוטל להתנהג בהתאם ולאפשר לכל אחד להכנס ולקטוף. להבנתו כל הקרקעות בארץ ישראל מופקרות בשנת השמיטה, כולל שדות הגוים, וגם אם בעל הקרקע איננו מעונין להפקירה מותק לקטוף מפירותיו.
רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, חלק עליו, לדעתו על בעל הקרקע ישנה מצוה להפקיר את הקרקע, אך אם הוא לא ינהג כראוי, וישמור על קרקעו בשמיטה, הפירות לא יחשבו כהפקר ואסור יהיה לקטוף מהם. לשיטתו יש סוברים שכל אדם מצוה בתחילת השמיטה לעמוד ולהכריז שפירות שדהו וגינתו מופקרים לכל דכפין.
לאור האמור, אין להכנס לשטח פרטי ולקטוף ממנו בשמיטה, בלא בירור מקדים שבעל הקרקע אכן הפקיר אותו, כאשר מדובר בשטח חקלאי יש לברר במיוחד שהוא לא מכר את קרקעו לגוי במסגרת היתר המכירה. יש הסוברים שגם כאשר ידוע שהשטח מופקר ראוי לבקש רשות מבעל הקרקע מחמת הנימוס.
מצות ההפקר כוללת את הפירות והירקות בלבד, אך הקרקע והאילן עצמם נותרים שייכים לבעלים המקורי. זו הסיבה שבמקרה שבו בעל הקרקע חושש שהקוטפים הרבים יזיקו לאילן, יטנפו את החצר, או יגנבו חפצים המצויים בה, הוא רשאי לנעול את השער, ולתלות עליו שלט המודיע שהפירות הפקר וניתן לגשת ולקטוף אותם בתיאום עם בעל החצר.
יש הסוברים, שבחצרות המצויות בימינו, פתיחת השער לכל דיכפין כמעט תמיד פוגעת ביכולת להשתמש בחצר כתיקנה, לעשות בה שימושים פרטיים ולשמור בה חפצים יקרי ערך, ולכן מותר לנעול את השער ולהודיע לעוברים ולשבים על האופן שבו יוכלו להכנס אליה ולקטוף את הפירות.
לאחר שקטפנו מפירות ההפקר, יש שאסרו להודות לבעל הקרקע על כך, שכן בכך הוא נראה כמכריז שהפירות שייכים לו. אולם למעשה פסק הרמב"ם שלא זו בלבד שמותר להודות לו אלא אף מותר להחזיר לו טובה על כך, ואין בכך פגיעה בהפקר.