אמיר מויאל
אמיר מויאל צילום: שי מאיר

אמיר מויאל הוא אושיית רשת מוכרת עם עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות ובתקופה הזכורה לטוב בה היינו עד שפרצה הקורונה לחיינו הוא כבש את הבמות עם מופע הסטנדאפ המצליח שלו, אך רבים אינם יודעים שבמהלך היום הוא מנהל מחלקת רכש בחברת הייטק גדולה.

"אמא שלי בדרך כלל מזכירה את שני העיסוקים שלי", הוא צוחק כשאני שואל מה אמו עונה כששואלים אותה במה הוא עוסק. "אני בדרך כלל מספר בהתאם לשיחה ולדמות שאני צריך להציג. לפעמים כשאני מציג את עצמי כקומיקאי השיחה גולשת לכיוון הזה ואני מעוניין לדבר דווקא על נושא אחר, ולכן יש מקרים שבהם אני מסתפק בתיאור היבש של מנהל רכש בהייטק".

נישואים בבני אדם

"אנחנו גדלנו על האמירה של 'יישר חילך לאורייתא'", מספר אמיר כשאני שואל אותו על מערכת היחסים שבין המגזר הסרוג לסטנדאפ. "הגישה הייתה שאם יש לך כוח וכישרון, תנצל אותם ללימוד תורה. אל תהפוך את האומנות לאלוה. אנחנו מרגישים לא בנוח להתמקצע, כלומר למה להשקיע שנים ברכישת מקצוע כשאפשר לנצל את הזמן ללימוד תורה? בסדר העדיפויות שלנו, ולא משנה אם מדברים על קומיקאי, שחקן או עורך, אנחנו מרגישים קצת לא בנוח להיות מקצועיים במשהו שהוא לא תורה. לכן האווירה תמיד הייתה קצת בני עקיבא, שהאומנות היא לא העיקר, ולכן אין מה להשקיע בלמידה של התחום ובציוד מקצועי כי צריך לשמור את הכוח לתורה והתיישבות".

דיברת על להתמקצע ולהשקיע, אבל בוא נשים דברים על השולחן – אתה לא לגמרי מתמסר לאומנות שלך.

"נכון, אבל העובדה שאני לא עובד בזה במשרה מלאה היא לא מהמקום התורני שתיארתי, אלא ממקום כלכלי פחדני. אני לא רוצה להיות במקום הנפשי הזה שבו אחשוש אם תהיה לי הופעה השבוע או לא או אם אוכל להביא אוכל לילדים שלי, כי זה יגרום לי לקחת גם הופעות ודברים שאני לא רוצה ויהרסו לי את התחביב. היכולת לא להתפרנס רק מסטנדאפ מאפשרת לי להשאיר את התחביב חביב".

סליחה שאני חוזר אחורה, אבל אתה לא חושב שזה מגיע בדיוק מאותה נקודה, כלומר שהסיבה שכבר מגיל צעיר אתה חושב בשיקולים של פרנסה וילדים היא כי אתה דתי שהתחתן מוקדם?

"אין ספק שלהחלטה להינשא בגיל צעיר, שרווחת יותר במגזר שלנו מאשר בציבור הכללי, יש השלכות מהותיות על הקריירה. אני התחתנתי בגיל עשרים, וזו הסיבה שהיום אני בהייטק. אגב, בחסדי ה' ממש. זה לא שיש לי תואר שני בלוגיסטיקה עם התמחות במנהל עסקים. התחתנתי בגיל צעיר, שירתתי בהסדר ובגיל 22 כבר הייתי אבא לילדה, ואתה לא יכול להרשות לעצמך במצב כזה ששני בני הזוג ילמדו מקצוע. מה שרוב הזוגות בגיל הזה עושים זה שאחד לומד והשני עובד וזו הסיבה שאשתי כבר בתואר שני ואני רק עם תעודה שעשיתי בלימודי תסריטאות ב'מעלה' לפני כמה שנים, וגם זה היה בשביל הנפש. אז כן, אין ספק שהשיקול הכלכלי אצלנו הוא הרבה יותר דומיננטי בהשוואה לסטנדאפיסט חילוני בן 30 פלוס שההוצאה שלו היא רק על שכירות, חשמל ואוכל.

"אבל" מדגיש מויאל, "אני חושב שההחלטה שלי הייתה מאוד אינדיבידואלית. כשאני מסתכל על האחים הצעירים שלי וקולט שבגיל שלהם כבר הייתי נשוי פלוס שניים, זה פתאום נראה לי נורא צעיר. אני לא יודע איך אף אחד לא שאל אותי בגיל 20: 'אתה בטוח שאתה רוצה להתחתן עכשיו? זה לא קצת מוקדם?' ואל תבין אותי לא נכון – אני שמח שהתחתנתי וזו הייתה החלטה טובה, פשוט צריך להיות מודע להשלכות שלה. זה לא בהכרח או משפחה או קריירה, למדתי שאם אתה חרוץ ואוהב את זה אפשר לשלב בין השניים, פשוט זה יקח יותר זמן. במקום לעשות דברים בשנתיים-שלוש, אתה תעשה אותם בשש-שבע שנים. אבל אם עושים את זה נכון, אין סיבה שמשהו יפגע ואפשר לטפח גם משפחה טובה וגם קריירה טובה. כמובן שאתה לוקח סיכון ויכול להיות שבסוף לא תהיה לך לא משפחה טובה ולא קריירה טובה, ולכן חשוב להיות מודע. למשפחה יש ערך מאוד גדול בחיים ובאושר שלי, אני מניח שאם הייתי חוזר לבית ריק אחרי הופעה מוצלחת הייתי משמעותית פחות מאושר בחיים".

אמיר מויאל
צילום: שי מאיר

לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן

על קו הזינוק

אתה מדבר עכשיו מניסיון ונותן פה אחלה טיפים לסטנדאפיסטים דתיים מתחילים, אבל כשאני מסתכל מסביבי אני לא רואה אותם. איפה הם?

"אני חושב שאחת הסיבות לכך שאין דור חדש של סטנדאפיסטים דתיים היא שאין להם איך להתחיל. קומיקאי חילוני שרוצה להתחיל ילך לכל מיני במות כמו ה'סטנדאפ פקטורי' וה'קאמל קומדי קלאב', אבל אדם דתי לא יכול ללכת לשם בגלל הגסויות, האלכוהול והאווירה שיש במקומות האלו. בגלל זה קומיקאים דתיים מתמקצעים בעצם בדרך הכי לא נכונה, כשההופעה הראשונה היא כבר לפני קהל. זה לא עובד ככה. בסטנדאפ לומדים מלהתרסק, אבל כשאתה מתחיל מהקומה העשירית ההתרסקות הרבה יותר כואבת. במובן הזה הדרך שלי הייתה מעניינת יחסית, כי אני התחלתי דווקא מול קהל חילוני.

"ההופעות הראשונות שלי מול קהל היו במסגרת 'קורעים רשתות', והייתי סטנדאפיסט דתי בין חמישה חילונים. זה דרש ממני להקריב לא מעט ואני חושב שיש הרבה מוכשרים במגזר שלא היו מוכנים לעשות את זה ולכן לא קיבלו הזדמנות. לכן בקומדיה אנחנו לא מצליחים לפתח דור חדש שידבר לכולם, כמו למשל שחנן בן ארי עושה במוזיקה. חנן גדל בשומרון, אבל הוא מצליח לדבר את השפה הכללית, החילונית, ואני מחכה שהתופעה הזו תקרה גם בסטנדאפ".

חנוך דאום? רביטל ויטלזון? אתה?

"זו באמת שאלה מעניינת", הוא עונה מהורהר. "שניהם מוכשרים בצורה יוצאת דופן. אין ספק בכלל. מצד שני, אני לא בטוח שהם דוגמה טובה. כי חנוך אמנם הגיע מהמגזר – אבל הוא נמצא כרגע גם פה וגם שם. לפעמים הוא עם כיפה ולפעמים בלי. השאלה המעניינת היא מה היה קורה אם הם החזות שלהם הייתה 'דתית יותר'. אם ויטלזון הייתה מופיעה עם כיסוי ראש מלא למשל, האם קהל חילוני היה מגיע באותה מידה כמו שהוא מגיע היום? זו שאלה מעניינת מאוד. אולי כן, ואולי הקהל היה חושש. כשאתה מגיע להופעה של חנן בן ארי, אתה מכיר את השירים מהרדיו. אתה יודע למה אתה נכנס. אצל סטנדאפיסט – רב הנסתר על הגלוי. מה היה קורה אם הייתי הולך תמיד רק עם קסקט ולא היו יודעים על הכיפה. במקרה הזה, אם לא היו יודעים לאיזה מגזר אני משתייך, אני חושב שהיה לי קצת יותר קל. אין מה לעשות, בעולם הזה ישר מתייגים אותך. כשרואים אדם דתי מופיע, מראש מניחים שהוא הולך לדבר לקהל שלו, שיהיו בדיחות על נטילת ידיים. לי הייתה את המקפצה של הפייסבוק ואחרי זה של 'עד כאן' בטלוויזיה, אבל כשאתה בעל סממנים דתיים מובהקים הרבה יותר קשה לפרוץ. ברגע שרואים מישהו דתי, יש אוטומטית סט של דעות ותכונות שאנחנו מייחסים לו, וזה מגביל – אין מה לעשות".

הסטנדאפיסט היחיד בעולם

"כשהתחלתי לכתוב" חוזר אמיר לתחילת הדרך, "הסתכלתי מסביב וראיתי שיש אנשים שנשארים רק בדברים המצחיקים, לא כותבים על פוליטיקה ונושאים נוספים. רק נותנים פאנצ'ים. היו אנשים שהדמות שלהם הייתה יותר עגולה, שהיה ברור שהם מצחיקים אבל גם שיש להם דעות על המון דברים ורציתי להיות מהסוג הזה של הכותבים. היה לי ברור שאני לא אהיה 'הליצן'. מהבחינה הזו, הדמות שניסיתי ללכת בעקבותיה היא דמותו של אורי אורבך, שבאמת הצליח לשמור על איזון עדין ומדהים בין הומור לבין רצינות. לכל משפט שלו היית צריך להקשיב טוב ולבחון אם הוא מצחיק או לא. יש ראיון של ישראל קטורזה אצל יאיר לפיד, משהו ישן שאני זוכר שפשוט שבר לי את הלב. יאיר לפיד שאל שאלה רצינית וקטורזה ענה לו ברצינות, אבל הקהל נקרע מצחוק.

"התחושה הזו, של להגיד משהו ברצינות והקהל צוחק, בעיניי זה עצוב וטרגי. הקהל לוקח אותך כליצן שכל מה שיוצא לו מהפה הוא לא ברצינות, ולכן היום ברשת אני מאוד משתדל לטפח את שני הצדדים. ליצור תמהיל של 70-80 אחוז פאנצ'ים, ו-20-30 אחוז דעות. אני יודע שקיבלתי מתנה מה'. יש לי תואר ראשון במילים עם התמחות בהומור. אני יודע איך להשתמש במילים, וזה יכול להיות בצורה שיווקית או קומית, אבל זה יכול להיות גם בשביל להביע רעיונות מורכבים. הכוח שלי הוא גם באיך שאני כותב, ולא רק במה שאני כותב. למשל, עכשיו עם החיסונים, אני לא אימונולוג או רופא, אבל כשירות לציבור התייעצתי עם רופאים וניסחתי פוסט שקורא להתחסן. הפוסט הזה עדיין רץ בקבוצות, ובאו אליי אנשים ואמרו לי 'התחסנתי בזכות הפוסט שלך'. זה ריגש אותי מאוד כששמעתי על כך בפעם הראשונה, וזה ממשיך לרגש אותי עד היום".

אוקי, דיברנו פה באמת הרבה על הצד הרציני, אבל בסוף את גם סטנדאפיסט. ביקשתי ממך לבחור קטע שבעיניך מייצג הומור מזוקק ובחרת את אחד הסרטונים של לואי סי. קיי, מה מיוחד בסרטון הזה לדעתך?

"משהו טוב עובר על עולם ההומור בתקופה האחרונה. רואים את זה בסדרות, בקומדיות, בסטנדאפ. כמעט תם עידן ה'מכירים את זה ש…' ו'יש פה מישהו מבת ים'. הסטנדאפ הפך להיות משהו הרבה יותר אישי. אם לפני עשר שנים יכולת לשמוע פאנץ' של מישהו ולא לדעת מי אמר אותו, היום אני מופיע עם סיפורים שרק אני יכול לספר. אני הסטנדאפיסט היחיד מסוגי בעולם – סטנדאפיסט דתי, בן שלושים ושש, עם חמישה ילדים, מרוקאי וכו'. זה סט תכונות והיסטוריה ששם אותי בנקודה מאוד ייחודית כסטנדאפיסט – אין אף אחד כמוני בעולם. פעם שאפו להגיע למכנה משותף כמה שיותר רחב, 'בואו נדבר על זה שכולנו בני אדם וכולנו עושים אותו דבר', אבל היום כל אחד מספר את הסיפור שלו.

"בנוסף, יש תופעה עולמית שלאט לאט אנחנו מייבאים אותה לארץ, והיא שהיום יותר ויותר סטנדאפיסטים משלבים אמירה אישית, התייחסות למה שקורה בפוליטיקה, משלבים נושאים ששנויים במחלוקת. פעם זה היה ממש אסור. הייתה תפיסה שסטנדאפ צריך להיות 'נקי', כי אני רוצה שתאהב אותי. היום זה הולך ומשתנה. בארץ זה קורה לאט יחסית, אבל אתה רואה לא מעט סטנדאפיסטים שמכניסים אמירות ודעות אישיות. למשל, בקטע של לואי שעליו אני מדבר, אתה רואה איך הוא לקח אמירה אמיתית ומתוכה הוא מראה את האבסורד ומצליח להצחיק.

"גם לי היום יש שתי הופעות שאני מציע – אחת היא מופע סטנדאפ רגיל, אבל השנייה שאני אוהב יותר נקראת 'בואו נדבר על הומור'. הסיבה שאני אוהב אותה יותר היא שזה סטנדאפ עם ערך מוסף, כי אני גם מסביר למה אנחנו צוחקים, והקהל יוצא לא רק מחויך אלא גם כשהוא למד משהו, למשל על 'תיאוריית ההיפוך המוזר' של דרווין ולמה משתמשים בהומור. סאטירה היא דבר חריף, וההומור הוא כמו סוכר. בשלב מסוים אנשים הניחו את הסאטירה בצד, ונשארו רק עם המתוק שזה כיף – אבל לא כל כך בריא. גם סאטירה לבד היא לא כל כך כיפית, והיכולת לשים את הסוכר במידה הנכונה, יחד עם עוד ערכים תזונתיים של ידע, זה משהו שסטנדאפיסטים כל הזמן מנסים לעשות. אני עוד לא שם" מסכם מויאל, "אבל אני בהחלט שואף לשם ומקווה ומאמין שאגיע".

לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו