דב הלברטל
דב הלברטלערוץ 7

הפוליטיקה והתקשורת (וכמובן גם הקולנוע) גובות מחיר כבד מאוד מהנשים שבהן. הנשים טובות מאוד, לעיתים נפלאות, גם בפוליטיקה וגם בתקשורת, לא נופלות כלל מהגברים. אבל המחיר הוא כבד. ועוד איך.

הן גרושות. הן רווקות. הן פרודות. הן חד הוריות. הן נבגדות ובוגדות. במקרה הטוב, וכמעט תמיד, עם מעט ילדים. זה המחיר שהן משלמות בעיסוק בפוליטיקה ובתקשורת. התופעה בולטת בחריגותה ביחס לתחומי עיסוק אחרים של נשים.

וזה מוכרח להיות כך. כי פוליטיקה ותקשורת אופפות את כל כולו של העוסק בהן. תחושה של שכרון כוח. של זוהר. של השפעה. של שליטה על גורלם של אנשים רבים ועל אירועים. של להיות במרכז העניינים. של להיות סלבריטאי. 

כמי שטעם מתחומים אלו, המחשבה בהן מלווה גם בבית. גם בשבתות וחגים. גם בחופשות, אם ישנן כאלה. ומי שבאמת לא משקיע את כל כולו, הוא גם לא יהיה טוב. 

לתופעת הרווקות ולנישואין המאוחרים של נשים אלה, לעיתים לאחר תקופת הפריון, מתווסף נדבך נוסף: תחושת הרוממות שאופפת אותן, מפחיתה במידה ניכרת את הסיכוי למצוא בן זוג הולם, או לנהל חיי נישואין. מלבד זאת, גברים רבים לא יהיו מוכנים להתחתן עם מישהי שלא תהיה בבית, שבעיסוקה הזוהר תזלזל בבעלה, וגם כשהיא בבית, היא לא בבית. 

משום כבודן של נשות הפוליטיקה והתקשורת הישראלית (אם כי, בלי ציניות, אני לא בטוח שאכפת להן), לא אכנס לשמות. וישנן רבות כאלה שאני יודע עליהן. רבות למכביר. 

אתייחס רק ביחס לבודדות שדובר עליהן לאחרונה בתקשורת. כך לדוגמא מירב מיכאלי שכלל לא התחתנה (והפכה את זה לאידיאולוגיה מעוות) ונזקקה לפונדקאות. כך לדוגמא השגרירה חוטובלי שהתחתנה מאוחר, ומרבה לדבר על כך. כך לדוגמא קולט אביטל שהעדיפה חיי רווקות למען הפוליטיקה. ובקטגוריה אחרת, העוזרת הפרלמנטרית של אלקין, שהיחסים ביניהם הביאו לפירוק שתי משפחות. גם גולדה מאיר נפרדה מבעלה בגלל העיסוק בפוליטיקה. 

ובחוץ לארץ: אנגלה מרקל, העומדת להיפרד מבעלה, ללא ילדים. מיי, ראשת ממשלת בריטניה לשעבר, ללא ילדים. אשתו של מקרון  נשיא צרפת, ללא ילדים. ארדרן, ראשת ממשלת ניו זיילנד, לא נשואה, עם ילד אחד. פרדיקסן מדנמרק, גרושה. הילרי קלינטון, נבגדה וכנראה בגדה, עם ילד אחד. סגנית נשיא ארצות הברית, האריס, ללא ילדים. וכך רבות.

זה נובע מתחושת הזוהר, מההתמסרות לשיכרון כוח ולשליטה, מהצורך להתמכרות טוטלית, מתחושה שאחרים אינם ברמתן ומשעממים, והן אינן מעוניינים לחלוק עמם את חייהן. 

לא כולן כאלה, אבל באופן יחסי, זה מדהים. זה מדאיג. וזה מחייב דיון ותשומת לב. נשים צריכות להמשיך ולהעצים את נוכחותן בפוליטיקה ובתקשורת, אבל עליהן לתת דעתן על המחיר הכבד. הן ירגישו את זה כשיתבגרו או יפרשו. זה יהיה כבר מאוחר.