איך נראה בוקר של הורים לילדים קטנים? קמים מוקדם (או עוד יותר מוקדם אם הקטנצ'יק החליט במקרה שמגניב לו שאבא ואמא ישחקו איתו בארבע לפנות בוקר), מלבישים את הילד, נאבקים להכניס כל יד לשרוול הנכון, נלחמים עם הכפתורים המעצבנים שאתם אף פעם לא סגורים איך סוגרים אותם, גורבים לילד גרביים. זאת אומרת גרב אחת, השנייה משחקת איתכם מחבואים. מחפשים אותה. לא מוצאים. הופכים את כל הבית. לא מוצאים. ברגע האחרון, ממש על סף ייאוש, הופכים את המגירה של הגרביים, ושם, עמוק בקצה המגירה, עדיין לא מוצאים. גורבים לו גרביים אחרות. בגרב השמאלית יש חור. הופכים את הגרב. עדיין יש חור. מחפשים גרביים אחרות. כולן בכביסה. או שאין להן בנות זוג. או שיש חור. גם לכם יש חור. בראש. בלית ברירה מלבישים לילד גרב אחת כחולה וגרב אחת אדומה, בתקווה שהמטפלת לא תערב את הרווחה.
בכניסה למעון הילד בוכה. גם אתם. מוסרים אותו מהר לידיים של המטפלת. אם תאחרו לעבודה תבכו יותר. רצים החוצה להספיק לפקקים האכזריים של הבוקר. חייבים להגיע לעבודה עוד היום, אחרת לא יהיה לכם כסף למעון. ולבגדים. ולגרביים.
גם המדינה קמה בבוקר ואומרת לעצמה שחייבים מעונות לילדים, כדי שההורים ייצאו לעבוד וישלמו מיסים שיממנו את המסעות חובקי העולם של יאיר לפיד. לכן המדינה מעניקה להורים הנחות יפות בתשלום למעונות, כדי שהם יוכלו לצאת לעבודה ולשתות שם קפה. בבית פשוט אין להם זמן.
איך קובעים כמה הנחה יקבל כל הורה? כמו שקובעים כל דבר במדינה המתוקתקת שלנו: יושבת ועדה, קובעת קריטריונים ואומרת להורים למלא המון טפסים כדי שתהיה להם תעסוקה בזמן שהילדים סוף סוף ישנים. את הטפסים ההורים מגישים למנהלת המעון, שמעבירה אותם לרשות המקומית, ששולחת למשרד התמ"ת, או הכלכלה, או המסחר של המחר, תלוי איזה שם מחליטים לתת לו באותו רגע, שמשגר אותם למשרד האוצר כדי שהחשב הכללי יאשר את ההנחות וההורים ישלמו הרבה פחות תשלומי מעונות והרבה יותר תשלומי מעוּנים.
יש הבטחות שכן מקיימים
הסידור הזה עבד איכשהו במשך שנים, עד שבאה הממשלה החדשה, שהיא ממשלת שינוי וריפוי ועוד כל מיני אוּי, ואמרה: רגע, הרי לפני הבחירות הבטחנו לכם שיהיה חינוך חינם גם במעונות, נכון?
"הבטחתם הרבה דברים לפני הבחירות", אמרו ההורים למודי הניסיון.
"נכון", אמרה הממשלה, "אבל יש הבטחות שאנחנו כן מקיימים".
"אחלה!" התלהבו ההורים, "איפה נרשמים?"
"רגע", אמרה הממשלה, "צריך לכנס ועדה".
ובן רגע הוקמו ועדות וכונסו ישיבות וניתנו הצהרות, ובסופו של דבר הוחלט שמעונות היום בעצם לא יהיו חינם, אבל הם כן יעברו ממשרד הכלכלה לאחריות משרד החינוך.
"לא הבנו מה עשיתם, אבל מילא", אמרו ההורים והלכו להירשם במשרד החינוך. אבל אז התברר שהשינוי לא ייכנס לתוקף בתחילת שנת הלימודים כי צריך לעגן אותו בחוק, וחקיקה כזאת עושים רק בחוק ההסדרים במסגרת התקציב שיעבור, אם יעבור, רק בחודש נובמבר או דצמבר, שלושה או ארבעה חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים, כי ככה זה במדינה מתוקתקת.
"טוב", אמרו ההורים, "ובינתיים?"
"בינתיים המעונות באחריות משרד הכלכלה", ענתה הממשלה.
הלכו ההורים לאתר משרד הכלכלה, הורידו טפסים, לקחו חופש מהעבודה כדי למלא אותם, הגישו וחיכו שמשרד האוצר יוציא מהכספת הסודית שלו כסף ויעביר למשרד הכלכלה שיעביר לרשויות המקומיות שיעבירו למעונות שיגבו מההורים פחות כסף, כדי שיהיה משתלם להם לצאת לעבוד ולהרוויח את המיסים שהאוצר גובה מהם כדי לממן את נדידת העמים ההמונית של שרי הממשלה ופמליותיהם לאיחוד האמירויות ושאר היעדים האקזוטיים של שרי הממשלה שבאו לעבוד, רק לא ברור איפה.
רציתם לעבוד? יש מחיר
אבל אז קרה דבר מוזר: עברו חודש, וחודשיים, ושלושה, ומשרד הכלכלה לא העביר את הכסף. דבר מאוד לא אופייני למדינה מתוקתקת, שלא לומר מרתקת, שלא לומר משותקת.
"מה קורה?" שאלו ההורים הלחוצים, שבינתיים נאלצו לשלם מדי חודש מחיר מלא של אלפי שקלים.
"בדיוק כמו שהבטחנו", אמרה הממשלה, "בינואר האחריות תעבור למשרד החינוך".
"ובינתיים?"
"בינתיים הנתונים לא מעודכנים במערכת".
כלומר, הטפסים שההורים שלחו לא הוזנו במערכת של משרד הכלכלה כי האחריות עוברת תכף למשרד החינוך, שמבחינתו בכלל לא יודע על הטפסים האלה כי האחריות עוברת אליו רק בינואר, מה הלחץ. חוץ מזה ששר האוצר החליט לבטל את כל ההנחות לילדי האברכים כדי לעודד גם את הנשים שלהם לעזוב את העבודה, אבל אז אמרו שאי אפשר להתארגן על זה מעכשיו לעכשיו ונתנו הארכה עד נובמבר. אז כדי שלא תהיה אפליה אף אחד לא מקבל שום הנחה עד 2022 או עד שהתקציב יעבור או עד שיאיר לפיד יגיע לביקור בארץ, נראה כבר, מה בוער.
"חשבון הבנק שלנו בוער", מחו ההורים, "2,700 שקל בחודש זה סכום אדיר למשפחה צעירה!"
"אתם כאלה בכיינים", אמרה הממשלה, "אתם יודעים שרק על השיפוצים בבית של בנט, בגלל שהוא לא רוצה לגור בבלפור, הוצאנו 15 מיליון שקל, לא כולל הנסיעות של השיירה המאובטחת כל יום מרעננה לירושלים ובחזרה? אז מה אתם מתבכיינים לנו על 2,700 שקל עלובים?"
"בשבילנו זה המון כסף!" זעקו ההורים, "זה כסף שאנחנו צריכים בשביל ההחזר החודשי של המשכנתא, לתחבורה הנציבורית, לחשמל, מים, ארנונה... אתם יודעים מה, תוותרו לנו בינתיים על גביית מיסים ונתחשבן כשתחזירו לנו את הכסף של המעונות!"
"אין סיכוי", אמרה הממשלה, "אנחנו צריכים את הכסף הזה".
"גם אנחנו!"
"אתכם לא שואלים", אמרה הממשלה, "רציתם לצאת לעבוד? יש לזה מחיר".
חלק מההורים באמת שקלו להישאר עם הילדים בבית כדי לחסוך את התשלום המכביד למעון, אבל אז התברר שיש רשימות המתנה ארוכות כאורך הימים שההורים מצפים לכסף שהממשלה החדשה הבטיחה, ואם הילד יעזוב את המעון אף אחד לא מבטיח שיוכלו לקלוט אותו בחזרה. גם מקומות העבודה לא מבטיחים להורים שיהיה להם לאן לחזור, מה עוד שאי אפשר לדעת מה יהיה עם המגפה הזאת שמשתוללת כבר שנתיים ושר האוצר מתעקש לא לפצות אף אחד בשום מצב כי ליברמן לא נותן כסף, רק לוקח.
"הבטחתם ממשלת שינוי", לחשו ההורים העגומים, "לא ידענו שזה יהיה שינוי לרעה".
"די, נו", ליטפה הממשלה את שערות השיבה של ההורים המותשים, "חכו כמה חודשים, אנחנו מבטיחים שנחזיר לכם את כל הכסף רטרואקטיבית. מה, קרה פעם שהבטחנו ולא קיימנו?"
"אה..."
"כי זו לא הייתה הבטחה ליבתית", אמרה הממשלה, ובנט פרסם בגאווה שהממשלה מורידה את המכס על עגלות ילדים, תראו איך היא מיטיבה עם הזוגות הצעירים. כאלה כפויי טובה ההורים האלה. הממשלה עושה בשבילם כל כך הרבה שינויים, והם מתבכיינים כמו ילדים במעון.