יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

אני מניח שרוב הקוראים הקבועים של הטור הזה משוכנעים שאני מבלה את כל ימיי ולילותיי בכתיבה, שכתוב וליטוש הטור השבועי. רק ככה, בוודאי תסבירו, אפשר להגיע לרמה גבוהה כזאת. ובכן צר לי לפוצץ את הבועה המאוד יומרנית שניפחתי למעשה בכוחות עצמי בלבד - יש לי עוד עיסוקים מלבד הטור המבורך הזה. לא המון, אבל יש.

דא עקא, שגם העיסוקים האחרים שלי כולם דורשים חשיבה בלתי פוסקת על רעיונות חדשים וקונספטים טריים. יצירתיות קוראים לזה הגויים, אלו שדוברים עברית שוטפת. והבעיה בעבודה יצירתית היא שיש לה נטייה לשחוק את הכותב, ויעיד על כך כמאה עדים התחביב החדש־ישן שלי - בהייה בדף ריק ומלמול פרק תהילים.

השבוע תפסתי את עצמי מביט בקנאה מחצר ביתי אל אתר הבנייה הסמוך אלינו עד כדי מחנק. "אני צריך לעבוד בבניין", חשבתי לעצמי ברגע של בהירות. משהו פיזי, שלא צריך לחשוב בו יותר מדי או להבריק בכל פעם מחדש. חוץ מזה שאין דבר יותר מתגמל מעבודת כפיים, כך הבנתי שאומרים. אז לא התביישתי וניגשתי על אתר אל האתר, כדי לדבר עם מנהל העבודה.

"שלום עליך", איחלתי לו תוך כדי שאני מנופף בזרוע עם קיבורת מאוד לא מבטיחה.

"מה אתה רוצה אתה", הוא ענה בחביבות.

"באתי לעבוד בבניין", ניגשתי ישר לנקודה, "אני יכול להתחיל עכשיו, תביא טורייה ואודרוב".

הנחתי שאם אבקש ממנו להביא לי את הטורייה אחסוך לעצמי את המבוכה של לא לדעת מה זה טורייה.

"אתה לא מתאים לעבוד בבניין", הוא הרג לי את החלום במכה וחזר לעיין בתרשים מפורט שאולי הוא הוא הטורייה המפורסמת שעליה שמעתי כל כך הרבה.

"בוודאי שאני מתאים", התרעמתי, "נכון שאני לא שותה קפה שחור, אבל תה עם חלב זה לא משקה פחות גברי, האמן לי".

"תסתכל על מבנה הגוף שלך", הוא אמר ברגישות של אדם שתנועת המי־טו חלפה הרבה מעל ראשו, "זה לא מתאים".

"אל תסתכל בקנקן", עניתי בביטחון.

"למה מה יש בתוך הקנקן? תה עם חלב?" הוא ירה חזרה והתחיל לצחוק בקולי קולות עם הסגן שלו שעיין יחד איתו בטורייה.

"זה נכון שממש כמו פרה אדומה כשרה, גם עליי לא עלה מעולם עול", התחלתי מחדש עם אנלוגיה שכל אחד יכול להתחבר אליה, "אבל ממש כמו פרה אדומה, גם אני נדיר מאוד".

"אחרי שעה בשמש אני לא יודע אם תהיה פרה, אבל אדומה בטוח תהיה", המשיך מנהל העבודה לחגוג עליי, "למה בכלל אתה רוצה לעבוד בבניין?"

"אני מחפש עבודה שלא צריך לחשוב בה", הסברתי עם מלוא ארסנל הטקט שהוריש לי מו"ר אבי מקהילת קודש ברלין, "עבודה כזו שלא צריך בשבילה מוח בכלל".

מנהל העבודה נותר לראשונה בלי מילים.

"העבודה שלכם יש בה קסם מיוחד", ניצלתי את ההזדמנות לבאר את עמדתי, "היא חוזרת על עצמה, פשוטה מאוד ולא יצירתית בכלל".

"הלו, אנחנו יוצרים בניין!" מנהל העבודה ניעור לבסוף.

"בסדר, אבל אי אפשר לקרוא בניין ואז לצחוק", הסברתי, "זה רק כותבים יכולים".

"אתה יודע מה, התקבלת", בישר לי מנהל העבודה, "צא לאתר ותתחיל לעבוד".

הוא לקח אותי מיד לפגוש את הקולגות החדשים שלי.

"תכירו את יעקבי, הוא העובד החדש שלנו", הציג אותי, "הוא חיפש עבודה שגם שימפנז יכול לעשות".

"שימפנז שאוהב קפה שחור", דייקתי אותו. לא רציתי שהחבר'ה ייעלבו חלילה.

ובאמת נדמה היה שהחברים ראו בי אחד משלהם וישר שלחו אותי להניח לבנים. תענוג.

"יש אפשרות להניח את הלבנים בצל?" שאלתי אחרי שהבנתי את תנאי המגרש.

"צריך להניח את הלבנים כדי שיהיה צל", הם הסבירו את הוורט.

"טוב, בסיידר", נכנעתי, "יש למישהו קרם הגנה? אני צריך SPF 50".

לא תאמינו, אבל לאף אחד מהפועלים לא נשאר קרם הגנה להשאיל לי. בלית ברירה התחלתי להניח את הלבנים בשמש אריח על גבי לבנה כפשוטו. אחרי שעתיים של עבודה כבר ישבתי בצילו של הקיר האיתן שעמלתי בו.

"מה לגבי המלט?" שאל אותי אחד הפועלים בדרך אגב.

"אחד הגדולים של שייקספיר, בהחלט", שמחתי על הדיון המרענן, "אבל מקבת לוקח ביג טיים".

"המלט, המלט", הוא התעקש, "בין השורות של הלבנים צריך מלט, אחרת זה לא נדבק", הוא הסביר.

"ומה לגבי מקבת?" שאלתי רק כדי לסגור את הפינה.

"אוברייטד", הוא שלף והמשיך לעבוד.

בקיצור, אחרי הצלבת מידע עם עוד פועלים ועוברי אורח שנקבצו לחזות בפלא, הגעתי למסקנה שאכן קיר לבנים צריך מלט כמו גם מיני כלי מדידה ותיקון. טורייה אגב הוא לא צריך, בדקתי.

והיה זה בדיוק בשלב הזה שהתחלתי להרגיש תחושת מיצוי מעבודתי החדשה, יחד עם אכזבה מהיעדר שנ"צ מובנה בלו"ז.

הגשתי למנהל העבודה את התפטרותי ונתתי לו התראה של שבועיים כמתבקש על פי החוק.

"לא נצטרך אותך בשבועיים האלה", הוא הפתיע ונפרדנו כידידים.

"אז איך זה להיות פועל בניין?" שאלה אותי אשתי כשחזרתי הביתה מלא בסיפוק וביבלות בידיים.

"גם שם צריך לחשוב יותר מדי", אמרתי לה באכזבה והתיישבתי חזרה מול הדף הריק.

רק השד יודע על מה נכתוב טור השבוע.

jacobi.y@gmail.com