הרב יאיר קרטמן, מכון 'תורת המדינה'
הרב יאיר קרטמן, מכון 'תורת המדינה' צילום: מכון 'תורת המדינה'

סטיבן קינג הוא אחד הסופרים הפוריים ביותר בארצות הברית. התמחותו המרכזית היא בכתיבת סיפורי אימה. פנינה אחת מדבריו, שצוטטה בכתב העת 'תכלת', שבתה את ליבי.

מדובר בדברי כומר מתוסכל על כך שהכנסייה ממירה את התוכן הכתוב הראשוני שלה בתוכן חברתי חדש. "מאט ענה: 'ואתה שונא את זה, נכון?'. 'כן', אמר קלהאן בשקט. 'אני חושב שזו תועבה. זו דרכה של הכנסייה הקתולית לומר שאלוהים לא מת, אלא שהוא רק קצת סנילי'".

להבדיל בין הטמא לטהור, התורה היא המתווה האמיתי לתיקון עולם. הדרך היא המצוות. עשה ולא תעשה. בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אבל כמו אצל קינג, גם בהתייחסויות לתורה יש מי שטוען שהמצוות אינן מוסריות ומרוקן אותן מתוכן. בעצם אומר שאלוקים אולי לא מת, אבל הוא בהחלט קצת סנילי.

פרופ' שחר ליפשיץ מועמד למינוי לבית המשפט העליון. הוא בוגר ישיבה, חובש כיפה ומלמד באוניברסיטת בר אילן. רזומה מרשים לכל הדעות. לכאורה, ליפשיץ יכול לשבת על המשבצת של השמרן הדתי בבית המשפט העליון, אולם בחינת עמדותיו של ליפשיץ עצמו מעמידה נקודה זו בסימן שאלה גדול.

נבחן את דבריו דרך פסק הדין המכונה "בג"ץ הבוגדת". ליפשיץ הוא החוקר המצוטט ביותר בפסק הדין ואת השפעת מחקריו על פסק הדין הוא ציין בחגיגיות ברשתות החברתיות. נסו היום לאתר את הפוסט ולא תמצאו אותו משום מה, יכול להיות שהוא נמחק?

אז מה היה בפסק הדין? פסק הדין נתן לגיטימציה משפטית לחוסר נאמנות מינית בנישואין, פסל ללא סמכות את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ורוקן את בתי הדין הרבניים מסמכותם לדון על פי התורה בנושאי רכוש. פסק הדין נפסק בניגוד לחוק מפורש ופגע בקניינו האישי של האדם. אם ננתח את פסק הדין מדובר באקטיביזם שיפוטי מהסוג החמור, משולב בניפוץ "לא תנאף" ובהחלשה ממשית של כוח בית הדין הרבני עד כדי ריקונו מתוכן. זו היא מורשתו של אהרון ברק על סטרואידים.

בתיק בג"ץ הבוגדת בית הדין הרבני עסק בדיני חלוקת רכוש בזמן גירושין, ועמדתו הייתה על פי התורה והחוק במדינת ישראל. בפסק הדין בית הדין הרבני נימק את הפסיקה בטיעונים שמקובלים בדרך כלל על בית המשפט, ובכך ניסה לחמוק מעימות ישיר עם בית המשפט העליון. אולם בית המשפט העליון שש על ההזדמנות לכופף את בית הדין. בצעד חריג הוא ניתח את תפיסת הדיינים תוך שהוא טוען שהוא קורא גם בין השורות, ולא הסתפק בדבריהם הגלויים והמפורשים. בית המשפט טען כי ברקע פסיקת הדיינים עמדה תפיסת עולמם התורנית, וכי עמדה זו הופכת את פסק הדין ללא לגיטימי. כלומר לא די בכך שדייני בית הדין טוענים טיעונים המקובלים על בית המשפט, אלא גם כל מחשבותיהם ורצונם צריכים להיות מיושרים על פי בית המשפט העליון. מי שהוביל את התהליך לפי דבריו שלו עצמו היה שחר ליפשיץ. ברקע עמדה תפיסתו האידיאולוגית כי התורה היא סכנה ערכית, כי המוסר שלה הוא מוסר כפול שמפלה בין איש לאישה וכי כל הסתמכות על התורה אפילו כתודעת רקע אינה מוסרית. את הקריטריון של קריאה בין השורות בוודאי ניתן להחיל על ליפשיץ עצמו.

בהיבט הזה שאלת העלמת הפוסט של ליפשיץ באופן פתאומי לכאורה ערב התכנסות הוועדה לבחירת שופטים מתעצמת. הפלטפורמה החברתית זוכרת את כל פרסומי העבר ומביאה לעיתים פנים חשופות וגלויות יותר, שמאפשרות גם לציבור הרחב להכיר את המועמד ביתר בהירות ולקרוא בין השורות שלו. לפעמים מאחורי מעטה השפה המשפטית המפותלת נחשפת אמת שונה לחלוטין.

אם השרה שקד חושבת שראוי לקדם את שחר ליפשיץ על תקן הנציג השמרן הדתי, עדיף שתשקול זאת שוב. מי שאומר שהתורה היא בעלת מוסר כפול אומר בעצם שאלוקים אולי לא מת, אבל הוא בהחלט קצת סנילי.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו