הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמןצילום: עופר עמרם

הכלה הצוחקת

את החופה הזאת לא אשכח. החתן והכלה, חברים שלנו. זוג חילוני בהגדרת המקובלות שהיה חשוב להם לערוך חופה כדת וכדין וזיכו אותי במצווה. הכלה היא סופרת, אישה יציבה עד כמה שסופרים יכולים להיות, כך שלא ראיתי את זה בא. וזה בא די מהר, יש לומר. מיד אחרי שאמרתי "ערב טוב, מזל טוב", זה התפוצץ. הכלה פרצה בצחוק. לא חיוך, לא צחקוק, אפילו לא גל צחוק, זו הייתה סערת צחוק בלתי ניתנת לשליטה. חיכיתי מעט לפני ברכות האירוסין, בטח תירגע. לא נרגעה. הגשתי לה כוס מים, הצחוק רק הלך וגבר, המים בכוס התפקעו איתה והצחוק התחיל להתפשט בקהל. הכלה צוחקת, המשפחות צוחקות, החתן מחייך במבוכה ואחרי כמה דקות נכנע ומתפוצץ איתה. הבנתי, אין טעם לחכות עוד, הצחוק הזה לא ייפסק לעולם. תוך כדי צחוק סימנה הכלה בידיה - תתחיל, תתחיל, ממילא אצחק כאן כל הלילה. ברכות האירוסין, והרי את מקודשת, ובקושי מצאה הטבעת את האצבע המקפצת, וקריאת כתובה ושבע ברכות, הכול מלווה בתזמורת של צחוק. רק שבירת הכוס הרגיעה את הצחוק לרגע. רק לרגע. ומיד התפרץ הכול מחדש בשיגעון. בהתחלה השתגעתי מהשיגעון הזה, לא ככה צריכה להיראות חופה, ועורכי חופות שמנסים בכוח להפוך את מעמד החופה לקרקס מבודח אינם חביבים בעיניי כלל, לא כל שכן כלה שצוחקת ב"אם אשכחך ירושלים". לא מתאים, נו, לא צריך להסביר, חופה, חרדת קודש, שכינה, יש עוד המון מילים. אתם יודעים.

אחר כך הבנתי – זו היא הנורמלית כאן. אלה אנחנו המשוגעים. איך אפשר לעמוד ככה, בשמחה מאופקת, כשכל העולם זז, כששני קרעים של נשמה מוצאים זה את זה, כשההיגיון הצרוף של "איך נסתדר" ו"מה יהיה" ו"איך אפשר להתחייב" מפנה מקומו לפלא השמיימי של עצם שחוברת אל עצמה? נזכרתי בחופה הזאת לקראת השבת שבה הקב"ה ישאל "למה זה צחקה שרה?" וכששרה תכחיש, הוא יתעקש: "לא, כי צחקת". ואי אפשר שלא לשאול - היא הרי לא היחידה לצחוק. גם אברהם צחק לשמע הבשורה. לא סתם צחק, נפל על פניו וצחק, ומשם נולד הביטוי "נפל מצחוק". אחר כך כל העולם צחק בעקבותיו, והצחוק הזה אפילו הונצח בשמו של הילד. אם הצחוק היה בעייתי כל כך, הוא מן הסתם לא היה הופך לשם. מוזר. כל זה הביא את הרש"ר הירש לומר שאכן הצחוק של שרה היה במקום, לגמרי במקום, ומה שהפריע לקב"ה היה העובדה ששרה צוחקת רק בקרבה. כשצוחקים בלב, צחוק מאופק, לא מנציחים את הפלא. כביכול אפשר להכיל את הנס בגבולות ההיגיון, אבל שום דבר לא הגיוני בתינוק שנולד לאמא בת תשעים ולאבא בן מאה, והמלאך קרא לשרה להוציא את הצחוק מקרבה החוצה. למה זה צחקה בקרבה? למה כלאה את הצחוק בפנים? זה נס. חוק הטבע נשבר. צא־חוק. צריך לצחוק את זה, להנציח את הפלא. והכלה הזאת שצחקה בכל פה גילתה לעולם מה כמוס בכל לב של כלה מאופקת. וכשהחתן נסחף איתה גילינו מה כמוס בליבם של חתנים.

הומור יהודי

השבת שמרה עלינו, התורה שמרה עלינו, אבל באיזה שהוא מקום, להבדיל להבדיל, גם ההומור שמר עלינו. היכולת לצחוק את זה. להבין שאני לא מבין, לחגוג את האבסורד. ובמקום שבו משורטטים קווי הגבול של ההיגיון האנושי מתחיל ההיגיון האלוקי. אי אפשר לשרוד אלפיים שנות בלי לצחוק, כי השכל מייאש מאוד אבל הצחוק מגלה שיש מעבר. נדמה לי שזו אחת הסיבות למנהג של האמורא רבה להתחיל לימוד סוגיה בבדיחה. עוד מעט ננסה להפגיש בין ההיגיון האלוקי להיגיון האנושי, אבל רגע לפני שזה יקרה ונתיימר לחשוב שהבנו הכול בואו נפגוש לרגע את המגוחך והבלתי אפשרי. כי רק כשאתה צוחק אתה מבין כמה אתה לא מבין, ורק כשאתה מבין כמה אתה לא מבין, זה בסדר לנסות קצת להבין. מוסלמי, נוצרי ויהודי, ככה מתחילות הבדיחות. המוסלמי יעשה מה שצפוי שיעשה, כך גם הנוצרי, והיהודי? צחוק עשה לו אלוקים, זה יפתיע, זה ישבור את החוקים, כי במקום שבו מופתע השכל האנושי מתחיל הפלא היהודי. הצחוק המתגלגל שהתחיל בבן זקונים לאב בן מאה המשיך בים שנקרע לשניים ובאיש שעולה למרום להביא תורה משמיים. לא, זה לא הגיוני, זה ממש לא אנושי. זה מצחיק במובן הכי יפה של צחוק, במובן המשתאה, הנפתח מעבר לגבולות הכאן ועכשיו. לפני כמה שנים היה מסע פרסום לרכישת בית ביישוב בשומרון, "יישוב לדתיים נורמליים" הכריזה הפרסומת, ואני חשבתי לעצמי שאין דבר כזה דתי נורמלי, אין בכלל דבר כזה יהודי נורמלי. לחזור הביתה אחרי אלפיים שנה זה נורמלי? להכריז בכל ראש השנה שיום יבוא וייעשה כל העולם הזה אגודה אחת, זה נורמלי? שמעתי מחנן בן ארי: "צחוק – עשה לי אלוקים", במקום שבו מתחיל הצחוק מתחיל מפגש עם אלוקים.

אז נכון, בחופה ההיא חיפשתי חרדת קודש וקיבלתי צחוק מתגלגל, אבל מי יודע, אולי דווקא הכלה המצחקקת נגעה במקומות הכי גבוהים.

טיפ למלצרים

פעם זכיתי להיות מוזמן לחתונת בנו של הרב ויצן, רב היישוב פסגות. בשביל משפחתנו הרב ואשתו הם הרבה יותר ממורי הוראה. הם סוללי דרך, הם פסגת ההר שבכל פעם אנחנו מנסים להתייצב בתחתיתו ולהתחקות אחר הקול הבוקע ממנו. וכמו ישראל שנרדמו ברגע הכי חשוב, אשתי הייתה חולה באותו יום ואני שכחתי. באחת עשרה בלילה, אחרי שיעור בכפר סבא, נזכרתי. חופה בבנייני האומה. איך פספסתי. התארגנתי מהר, נסעתי על קצה גבול המותר. הגעתי בחצות. לפחות זכיתי לתת לרב חיבוק מזל טוב כדי להרוויח ממנו חיבוק בשבילי. אבל הרווחתי הרבה יותר מזה. "תסתכל", הוא אמר לי, "תראה במה כולם מתעסקים עכשיו – להזמין מונית לזוג, להעמיס מתנות לרכב ולאסוף את הצ'קים. ולמה? כי חייבים לברוח. כי אי אפשר אחרת. כי אם נחשוב לרגע מה קרה כאן הלילה תפרח לנו הנשמה מרוב אושר וקדושה וצריך להסיח את הדעת בטיפ למלצרים".

ושוב הבנתי: הכלה ההיא לא הסיחה את הדעת ופרחה נשמתה וצחקה עד השמיים.

עוד מילה על ליה

על צער כתבתי כאן בשבוע שעבר, והייתי חייב לכתוב היום שמחה, אפילו צחוק. אבל גם הצער ההוא, האיום והנורא, על פטירתה של ילדה אהובה בת אחת עשרה מן העולם, מאיר בדרכו כמה קווים של אור. בעקבות הטור שפורסם בשבוע שעבר הגיעו כל כך הרבה הצעות עזרה. אנשים שלא מכירים רוצים לתרום, מבקשים לבוא ולחבק, ושוב העם הזה מתגלה ביופיו. ההורים של ליה החליטו לקחת את הרגישות המיוחדת שלה ואת הלב הגדול שלה ולהגשים את חלומות החסד שחלמה ולא הספיקה להגשים. "האור של ליה – מאירים את זה הלאה", חפשו את זה ברשתות ובואו להיות חלק מהטוב הזה. היא כל כך ראויה.

[email protected]