הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד צילום: הר ברכה

נח איש האדמה החרוץ היה צדיק ותמים בדרך ארץ שקדמה לתורה, אך עדיין לא סלל את הדרך לתקן את היצר שמוביל לעבודה זרה.

מתוך השאיפה האין-סופית של האדם לשמיים, בלא הדרכה של תורה, הוא חוטא בעבודה זרה שמעניקה לו אשליה של התקשרות לכוחות בלתי מוגבלים שמעודדים אותו להתגאות ולנצל את העולם.

יש מהם שעובדים עבודה זרה בשיתוף, היינו יודעים שה' אמת הוא אלוהי האלוהים, אלא שסוברים שהוא אינו מתעניין בנעשה בעולם, ועל ידי עבודת האלילים יזכו לכוחות ושלטון, אבל הם עדיין נזהרים שלא להתגאות מדי, שמא ה' אלוהי האלוהים יקפיד עליהם ויענישם. והרשעים הגמורים כופרים לגמרי בה' ונותרים עם אמונה אלילית גמורה שמשחררת את כל יצריהם הרעים לפעול בלא הגבלה. כזה היה נמרוד הרשע, שביסס את שלטון הרשע שלו על אמונה אלילית מוחלטת, עד שאמרו חכמים: "שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו" (חגיגה יג, א).

בחירתו של אברהם באמונה

כשנראה היה שהרשע עומד לשלוט בעולם ולשעבדו נולד אברהם אבינו, ומעת שהיה קטן החל להרהר בליבו מי ברא את העולם ואל מי ראוי להתפלל. ראה את השמש זורח ואמר זהו שברא את העולם ואותי, והתפלל כל היום לשמש. והנה לערב שקעה החמה וזרחה הלבנה, ואמר זוהי שבראה את העולם ואותי והכוכבים הם שריה, ועמד כל הלילה והתפלל ללבנה. הגיע היום והלבנה נעלמה וחזרה החמה לזרוח, אמר אין ביד אלו כוח, יש אדון מעליהם, והמשיך לשאול ולכפור בכל האלילים, והבין שלכל הכוחות שבעולם יש גבול, וחייב להיות בורא מעליהם, עד שהתגלה אליו ה' בורא השמיים והארץ וכל אשר בם (בראשית רבה לט, א; זוהר ח"א פו, א).

מכיוון שהתעצם באמונתו כפר באלילים ושבר את הפסלים שבבית אביו. שמע על כך המלך נמרוד וגזר להביאו אליו כדי להכריחו לעבוד לאלילים, אולם אברהם התווכח עמו בטענות קשות. כשראה שאינו נכנע לדעתו ציווה להשליכו לכבשן האש באומרו: "אם האלוהים שאתה משתחווה לו הוא אלוהי אמת, שיבוא להצילך". והצילו ה' ויצא שלם מכבשן האש (פסחים קיח, א; בראשית רבה לח, יג).

בין אברהם להרן

אמרו חכמים (בראשית רבה לח, יג) שהיה שם הרן, אחיו של אברהם, ושאלו אותו במי הוא תומך, בנמרוד או באברהם. היה הרן חצוי בנפשו, ואמר: אם יינצל אברהם אני עם אברהם, ואם ינצח נמרוד ואברהם יישרף אני עם נמרוד. כיוון שניצל אברהם מכבשן האש, שאלו את הרן: עם מי אתה? השיב: עם אברהם אני. לקחוהו והשליכוהו לכבשן האש ונשרף ומת על פני תרח אביו.

למדנו מזה שהמאמין בה' צריך להאמין בלב שלם, ולהיות מוכן למסור את נפשו באמת, ורק אז אולי ייעשה לו נס. אבל המוסר נפשו כדי שיעשה לו ה' נס, לא יצליח. וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא הסכימו להשתחוות לצלם שעשה נבוכדנצר, וכאשר כעס עליהם על כך ואיים שאם לא ישתחוו יישרפו בכבשן האש, השיבו שהם מאמינים בה' שאותו הם עובדים והוא יכול להצילם, וגם אם לא יצילם, בכל אופן הם נשארים באמונתם בו ולא ישתחוו לצלם. התמלא נבוכדנצר חימה וציווה להגביר את אש הכבשן וציווה לקשור אותם ולהשליכם לכבשן, ונעשה להם נס וניצלו (דניאל פרק ג).

אומנם כן, נותר זיכרון ממסירות נפשו של הרן, שבתו יסכה היא הייתה שרה אמנו, אשת אברהם, ובתו מילכה הייתה סבתא של רבקה אמנו. ומבנו לוט, שהלך כברת דרך עם אברהם ואחר כך נפרד ממנו והלך לסדום, יצאו רות המואבייה, אם מלכות בית דוד, ונעמה העמונית אשת שלמה המלך.

המשך קריאתו של אברהם אבינו

עברו שנים, שבהן המשיך אברהם אבינו לקרוא בשם ה' ולעורר את הבריות ללכת בדרכי האמת. הוא גילה שהיצר השואף אל השמיים ומעורר את האדם לעבוד עבודה זרה כדי להגיע לדרגת בן אלים, ביסודו הוא יצר ששואף לטוב. רצונו לדבוק בה' ולהיחשב כבנו במובן היותו ממשיך את דבר ה' בגילוי הטוב והברכה האלוקית לעולם. ונגלה אליו ה' ובישר לו כי מצאצאיו יקום עם ישראל שיגלה את האמונה והברכה לעולם (בראשית יב, א-ג).

ככל שאדם מתגדל יותר באמונה כך הוא יותר דבק במידות הטובות, הן מידותיו של הקב"ה. ואברהם אבינו אכן המשיך להתעלות בדרכי ה', בהתנגדות לכל עוול מוסרי ובעשיית חסד והכנסת אורחים גם לאנשים שרחוקים מאוד מדרך אמונתו (בראשית יח, ד, רש"י), עד שזכה שה' שיתף אותו בהנהגתו את העולם. "וה' אמר המכסה אני מאברהם אש אני עושה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יז-יט). ה' סיפר לאברהם על חטאי סדום ועמורה וזעקת האומללים והעניים שדכאו, ועל העונש הצפוי להם. אולם כתלמיד נאמן טען אברהם שהצדק צריך להיות מדויק, לכל אדם לפי מעשיו (בראשית יח, כג-כה). וכיוון שהתברר שלא היו בסדום אפילו עשרה צדיקים, נחתם דינה של סדום להיחרב. אולם ללוט בן אחיו זימן ה' ניסיון, ולוט עמד בו, הכניס אורחים ושמר עליהם וניצל. והאמת שכבר מתחילה התכוון ה' לזמן ללוט את דרך הצלתו, אלא שלא גילה זאת לאברהם, כדי שיגלה את הצדק שבלבבו וינחילו לבניו עד עולם.

מסירות נפש על אמת התורה

בימים אלו נזכרתי בדברי רבי שלמה לוריא (ה'רע-שלד, 1510-1573), שכתב בספרו 'ים של שלמה' (ב"ק ד, ט), שלעיתים צריכים למסור את הנפש על אמת התורה. כמובא בתלמוד (ב"ק לח, א): "תנו רבנן: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות (שרים) אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם". כלומר נפל חשד אצל המלכות שמא יש בתורת ישראל דברים כנגד המלכות או הגויים, וביקשו לבדוק זאת. לימדו חכמים את שני השרים את התורה, "קראו ושנו ושלשו". בשעה שנפרדו אמרו לחכמי ישראל: "דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של גוי - פטור, של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם..." שיש בזה הפליה קשה בין יהודי לגוי. אלא שידעו השרים שאם יספרו זאת למלכות, יגזרו על ישראל גזרות ואולי יהרגו את החכמים שלימדו זאת, ולכן סיימו ואמרו: "ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות". בירושלמי הוסיפו, שלמרות שהשרים התחייבו על כך, ה' סייע ביד ישראל, וכבר כשהגיעו לצור ויצאו מגבולה של ארץ ישראל - שכחו את ההלכה הזאת, כך שגם אם רצו לא יכלו להלשין על ישראל ולסכנם.

שאל רבי שלמה מלוריא (רש"ל), מכיוון שהייתה סכנה באמירת ההלכה שיש בה הפליה בין יהודי לגוי, מדוע אמרו אותה? הרי סכנת נפשות דוחה את כל המצוות שבתורה, וכשם שמחללים שבת כדי להציל חולה מסוכן? והשיב, שמכאן למדנו שחובת מסירת הנפש על קידוש השם חלה גם ביחס לאמיתת התורה, שאם ישנו את הדין, ויאמרו על אסור מותר או על מותר אסור, הרי הם ככופרים בתורת משה. ולכן אמרו לשרים נציגי מלכות רומי את דיני התורה כאמיתתם, כולל הלכה שיש בה הפליה של ישראל לעומת גויים שאם הייתה נודעת למלכות היו עלולים להענישם במיתה.

האם הלכה כרש"ל?

כמה אחרונים הזכירו את דברי רש"ל להלכה, ומהם השל"ה ושיירי כנסת הגדולה, ורבים הזכירו אותו בדבריהם בלא לציין אם קיבלו את דבריו למעשה.

ויש שלא קיבלו את דבריו (שו"ת ר' עקיבא יוסף או"ח מט). ובשו"ת יד אליהו (לובלין) מח, כתב שרק בחשש סכנה יש להסתכן ולא לשנות מדברי תורה, אבל בסכנה ודאית אין צריך למסור את הנפש, שאין זה מכלל העבירות שייהרג ואל יעבור.

הקושיה מקבלת הצנזורה

החולקים על רש"ל וסוברים שאין למסור את הנפש על דברי תורה הביאו ראיה ממנהגם של חכמי ישראל האחרונים, שבלחץ הצנזורה הנוצרית הסכימו לשנות את לשון ספרי התלמוד והראשונים, ובמקומות רבים שהיה כתוב "גוי" כתבו "עובד עבודה זרה", ובמקום "מין" כתבו "אפיקורס", ושינויים אלו משנים את הדין.

ביאור ההלכה

נראה שאפשר ליישב את דברי הרש"ל והסוברים כמותו, שהחובה להיהרג ולא לשנות את דיני התורה היא כאשר יש חשש שבעקבות השינוי תשתרש טעות לדורות, כי יחשבו שכך הורו למעשה חכמי ישראל המוסמכים המייצגים את התורה. וזה מה שהיה כאשר שרי רומא באו ללמוד את התורה מחכמי ישראל, שאם היו משנים להם את דברי התורה היה הדבר עלול להתפרסם שכך אמרו חכמי ישראל, ובלא אמצעי תקשורת ויכולת להכחיש זאת בפומבי הייתה עלולה להשתרש טעות בישראל. לכן לא שינו חכמים דבר מההלכה. אבל כאשר ידוע לכול שהשינוי נעשה מלחץ המלכות, כמו במקרה של הצנזורה, בלית ברירה במצב של סכנה מותר לשנות. שהואיל ויודעים שהשינויים מחמת הצנזורה, עדיף היה להדפיס את הספרים עם השינויים מאשר שלא להדפיסם כלל. ואף על פי כן לעיתים נגרמו שיבושים בעקבות זאת, אלא שהואיל ויש אפשרות לברר מה הגרסה האמיתית טעויות אלה ניתנות לתיקון.

לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו