אריאל הנדלר
אריאל הנדלר צילום: חופשי

כבר התרגלנו שיום הזיכרון השנתי לרצח רבין הפך מיום זיכרון ממלכתי ליום פילוג והסתה נגד הימין, בו כל מי שלא אוחז ב'עמדות הנכונות' מואשם כשותף לרצח. אבל חשבנו שאולי השנה יהיה אחרת, הרי הקימו כאן ממשלת אחדות וריפוי. התברר שטעינו.

לא ריפוי ולא איחוי, אלא הסתה פרועה התרחשה נגדנו. לשיטת יאיר לפיד, אנחנו לא נחשבים חלק שצריך לספור אותו באחדות בעם, כי אנחנו קיצוניים וחשוכים שמאיימים על האחדות ועל הדמוקרטיה. השיא היה כאשר לפיד אמר שיש היום חברי כנסת שהם צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר, ורמז שיש חברי כנסת מהציונות הדתית שתומכים ברצח פוליטי.

עכשיו תראו, מיאיר לפיד אין לי ציפיות לצערי, אבל משותפיו הימניים יש לי ועוד איך. המשחק הכפול שאנשי ימינה משחקים מעורר שאלות רבות. ראש הממשלה נפתלי בנט נאם בעצמו נאום יפה מאוד באזכרה לרבין. הוא דיבר בצורה ממלכתית ואמר שצריך לתת לימין להתבטא. אך מצד שני הוא מאפשר לראש הממשלה החלופי, שר החוץ יאיר לפיד, להשתלח בציבור הימני ללא מעצורים (ועוד לוחץ לו את היד לאחר הנאום).

צד גורר וצד נגרר

נדמה שרק בנט וחברי ימינה מנסים להתאחד עם השמאל, אך השמאל לא באמת מתאחד עם הימין. שמאל דוחה ורק ימין מקרבת. וכאן טמונה הבעיה – הממשלה הזאת איננה באמת ממשלת אחדות. היא ממשלת שמאל עם כמה עלי תאנה מהימין. עיקר הימין הוחרם מהממשלה הזו, וכאשר מציירים את הממשלה הזאת כממשלת אחדות, זה רק מעליב וכואב יותר.

המציאות ההרמונית שחברי ימינה מנסים ליצור קורסת, ובעקבות כך חלק מחברי ימינה נגררים וחוצים עוד ועוד קווים אדומים. אם בהתחלה ציירו את רע"מ כשטן ואח"כ התפתלו ואמרו שהם מקימים איתם ממשלה כי אין אפשרות אחרת, כיום הם אומרים שהם חברי כנסת ראויים שבכלל עזבו את העיסוק הלאומני. אם בהתחלה הממשלה הזאת היתה בעיניהם סוג של תאונה פוליטית, כיום יש מחברי ימינה שהופכים אותה ללכתחילה.

שינוי העמדות של חברי ימינה כואב ומסוכן ביותר. תחשבו מה עלול לקרות אם בהזדמנות הבאה שיתאפשר להקים ממשלת ימין (בסקרים כעת גוש נתניהו עם ימינה מקבל 63 מנדטים) – ימינה לא תצטרף, אלא תעדיף ללכת שוב ל'ממשלת אחדות'.

לחשוב קדימה

לכן השאלה שאנחנו חייבים לשאול היא איך מחזירים את אנשי ימינה הביתה, ומאחדים חזרה את המחנה הלאומי?

לדעתי אנחנו מוכרחים להוריד את גובה הלהבות, ולכבד אחד את השני. גם עלינו מוטלת האחריות לסלול את דרכם חזרה למחנה הלאומי, ואסור לנו רק להאשים את הצד השני. אנו מוכרחים לשאוף לאחדות, לפרגן אם מגיע להם (אם הישוב אביתר יקום לדוגמא) ולתת ביקורת עניינית מתוך כבוד.

אני לא מקל ראש במעשיהם, ואני חושב שצעקה גדולה מסמנת קו שחור שעשוי למנוע מעשים כאלה בעתיד. הפגנות ומחאות ברשת הן חשובות, אך בנוסף ל'שמאל דוחה' צריך שתהיה גם 'ימין מקרבת'. ניתן לתקוף בצורה עניינית, ולשכנע אנשים לא להצביע להם יותר, אך במקביל לקרוא להם לחזור למחנה הלאומי ולא לפסול אותם אישית.

צריך לעזוב את השנאה ולעבור לתקווה. הפתרון אינו בהחרמתם והוצאתם מהמחנה, כי אז המחנה רק ילך ויקטן.

נדמה שכל פעם שחברי ימינה חוצים קו אדום נוסף יש כאלה ששמחים ואומרים 'אמרנו לכם'. זוהי גישה שאיבדה תקווה מחברי ימינה, ולפעמים אף נובעת משנאה עמוקה כלפיהם. אבל איזה רווח יש מהגישה הזאת? אני לעומתם עצוב כל פעם מחדש, כי יש לי ציפייה שלפחות חלקם יחזרו הביתה.

צריך לזכור שיש אנשים שתומכים בימינה (למרות שחלק גדול עזב אותם), והם באמת מאמינים שהממשלה הזאת עדיפה על בחירות חמישיות. עד שלא נצליח לשכנע אותם בצדקת דרכינו, אנו מוכרחים לכבד אותם ואת נציגיהם.

אנו מוכרחים לעשות שלום בינינו, גם כי האחדות בציבור חשובה בפני עצמה, וגם כי רק כך נוכל לחזור להנהיג את המדינה.

--

אריאל הנדלר הוא סטודנט לחינוך

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו