בשבועות האחרונים נשלחים רמזים לא דקים מהצד השמאלי של ממשלת ישראל שבה חברות העבודה ומרצ על כך שבמפת העדיפות הלאומית הבאה שתפורסם יהודה ושומרון יישארו מחוץ לרשימה. מטבע הדברים הדיון סביב הנושא הוא פוליטי רובו ככולו, אבל בעשור השמיני לחייה הגיע הזמן שמדינת ישראל תדון בשאלות התכנון לטווח הארוך והשפעתן על העתיד של כולנו.
שאלת העומס של האוכלוסייה על אזורי המחייה והמגורים בישראל עלתה בעבר כמה פעמים לדיון, לנוכח הילודה חסרת התקדים של נשים ישראליות, גם החילוניות והלא יהודיות שבהן, אשר נמצאת הרבה מעל לממוצע הילודה של מדינות ה־OECD. כדרכם של דברים במדינתנו הגדלה, חשיבה לטווח ארוך בנוגע להתמודדות עם הנושא לא נעשתה באופן פרקטי. משבר הקורונה על הצד הכלכלי שבו רק העמיס עוד קשיים ואתגרים להמשך, עם צפי להחמרת הבעיה מבחינת היכולת לתת מענה במגורים ובתחבורה.
הבעיה המרכזית היא שמדינת ישראל הלא צעירה עדיין שומרת על גזרה רזה, אבל הפעם לא מדובר במחמאה. כיום כ־40 אחוזים מתושבי מדינת ישראל מכונסים ב־16 הערים הגדולות. המציאות הזאת מובילה לעלייה חדה במחירי הדירות באזורי ביקוש אלו, שהיצע הדירות בהם נמוך. גם העומס המוטל על התחבורה באזור גוש דן הופך בלתי נסבל, כאשר התשתיות אינן יכולות להתמודד עם מספר כלי הרכב שנמצאים על הכביש.
כל ציר ההתפתחות של המדינה נע סביב הציר של צפון-דרום. גם כאשר חורגים מגבולות גדרה וחדרה זה רק לטובת באר שבע בדרום או חיפה בצפון. השאיפה של הציבור להישאר במידה רבה קרוב למרכזי המסחר והמגורים המרכזיים כגון תל אביב, ירושלים, באר שבע וחיפה יוצרת צוואר בקבוק של שטחים נגמרים לצד ביקוש גואה ובנייה לגובה שלא יכולה להמשיך ולתת מענה לאורך זמן. גם תהליכי הפינוי ובינוי שנעשים במבנים ישנים לא ייתנו את הפתרון מהבחינה הזאת, במציאות שבה הם מתבצעים לאט מאוד ותלויים בביורוקרטיה ובעיכובים בלתי נגמרים.
לצורך הדוגמה, בשכונות מסוימות בפתח תקווה מספרים כי רק היציאה מחניון בניין המגורים רב הקומות אורכת כרבע שעה בשעות הבוקר. מה שמצפה לדיירי השכונה בשנים הבאות הוא לא ריווח של הכבישים וצפיפות המגורים אלא החמרה שלהם, לצד שטחי מסחר נרחבים שימשכו תנועה נוספת למקום. הפקקים הבלתי נסבלים יהפכו לסיוט ולאסון תחבורתי.
הפתרון המרכזי לסוגיה, שעתידה הכלכלי והדמוגרפי של ישראל תלוי בה, טמון ביכולת של המדינה לפתח תוכנית ארוכת טווח שמביאה בחשבון את פיתוח הבטן הרזה של אזור המרכז. ישנם שטחים נרחבים במיקום אסטרטגי שאנו נוטים להשאיר בתחום האפור מעבר לקו הירוק ונמנעים מפיתוח ותכנון נכון שיאפשרו למקסם את הפוטנציאל הקיים לפתרון בעיות כאוטיות של מה שמכונה ישראל הקטנה.
נכון להיום גם במקומות כמו בית אל או גוש עציון בנייה לגובה הופכת להיות מחזה נפוץ, ומנופים שלא נראו מעולם במקומות אלו בעבר פועלים במרץ להקים בניינים של עשר קומות ויותר. הסיבה לכך היא שלצד ניהול הקרקעות ביהודה ושומרון אשר לוקה בחסר, בלשון המעטה, ואינו מאפשר התפתחות בשטח, חלחלה גם לחבל ארץ זה ההבנה כי המחסור העצום בדיור דורש ניצול נכון יותר של כל מטר רבוע ומתן פתרונות דיור נוחים למשפחות רבות יותר תוך שמירה על איכות חיים גבוהה והתנהלות תחבורתית וסביבתית הגיונית. ביהודה ובשומרון קיימת יכולת התפתחות וצמיחה בבנייה לצד קרבה סבירה והגיונית לאזורים המרכזיים, שעדיין מציעים מקומות תעסוקה ובילוי רבים יותר.
לפני חודשים אחדים ציינו עשור למחאה החברתית, מחאת האוהלים, שהחלה בשנת 2011 כאיום גדול להפוך למהפכה של ממש לנוכח המחסור בדיור ראוי ובמחיר שפוי לדור הצעיר. עשור לאחר מכן, במדינת ישראל שנת 2021, מצב שוק הדיור לא רק שלא השתפר אלא גם הצפי להמשך אינו מעורר תקווה בקרב הזוגות הצעירים.
אם מדינת ישראל תמקסם את יכולות הבנייה הקיימות ביהודה ושומרון, כמובן לצד התאמה של מערכת התחבורה לעלייה בתנועה, ניתן יהיה למצוא את הפתרון דווקא במקומות שנשארו מחוץ לגבולות המחאה לפני עשור.
שטח זה הוא המפתח לעתיד ישראל ואי אפשר להישאר רק בגבולות אושוויץ, כפי שתוארו גבולות 67'. קידום הבנייה וניהול הקרקעות ביהודה ובשומרון יכול להיעשות רק אם אזורים אלו יישארו אזורי עדיפות לאומית ויעודדו מתן תנאים מיטביים למי שמבקשים לצאת מהגבולות הצרים והחנוקים של הערים הגדולות.
רבות נאמר ונכתב על חשיבותם של מקומות היסטוריים כמו בית אל, שילה, אלון מורה והר ברכה, וגם העניין הביטחוני גויס למאבק. אבל כאשר מדינת ישראל מתחילה שנה נוספת עם גידול אדיר באוכלוסייה שרק ילך ויגבר, כדאי כבר לממשלה הנוכחית לחשוב רחוק יותר ולנקוט צעדים שיובילו לצמיחת אזורי מגורים אלו, ובוודאי לא לפגוע באפשרות הזאת. אין יותר עדיפות לאומית מזה.
הכותב הוא מנכ"ל המועצה המקומית בית אל