סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר צילום: עופר חדד

"מה לדעתך הבעיה הכי גדולה בפוליטיקה שלנו?", שאלה אותי מדריכה בנוער העובד והלומד, בסוף שיחה לקראת יום הזיכרון ליצחק רבין.

"חסן עיד", עניתי לה, ומול המבטים המופתעים שלא שמעו את השם הזה, הסברתי: בואו נתחיל ברומניה, בשנת 1937. אבי הר אבן נולד שם, עלה לישראל, ובמשך שנים עסק בפיתוח מערכות נשק מתקדמות עבור צה"ל.

הוא היה לאלוף משנה, מבכירי התעשייה האווירית, מנהל סוכנות החלל הישראלית, חתן פרס ביטחון ישראל. הוא נישא למרים, הקים משפחה, ובמאי האחרון יצא לחופשה משפחתית בעכו והתאכסן במלון האפנדי המפורסם. כשכמה תושבי עכו הערבים הציתו את המלון, אבי, שישן בחדרו, נפגע קשה מכוויות ומשאיפת עשן ולבסוף נפטר מפצעיו.

אין פה מקום לטיעונים על הכיבוש בעזה או על גרעינים תורניים. אין הצדקה ואין מחילה, כשאזרח ישראלי יקר הולך לישון במלון בעיר תיירות צפונית ולא קם, בגלל שכנים טרוריסטים. בהנחה שיש פה שני צדדים, אין לי ספק באיזה צד אני: בצד של אבי. הקהל, בחולצות תנועה כחולות, הינהן.

נגד חסן עיד הוגש לאחרונה כתב אישום שמייחס לו את הצתת מלון האפנדי. בעכו הוקם אוהל מחאה בדרישה לשחרר אותו ועוד פורעים ממעצר. ח"כ סעיד אלחרומי הגיע לשם, להביע תמיכה, כמה ימים לפני שהלך לעולמו. אלחרומי נאם שם בלהט, ומאחוריו השלט: "עכו לא תנטוש את בניה בבתי הכלא של הכיבוש". לא רק התמונה של חסן עיד הופיעה במאהל המחאה בעכו. גם פרצופו של חביב אבו־חביב, שהשתתף בתקיפה של מרדכי כץ ושל מור ג'נאשווילי בעיר. וגם פניהם של קוסאי עבאס, בילאל חילואני ואדהם בשיר, שגם הם השתתפו בניסיון הלינץ' של ג'נאשווילי.

אלחרומי, יו"ר ועדת הפנים בכנסת, אדם שבו היה תלוי כל קיומה של הקואליציה, הבהיר בבירור באיזה צד הוא. הוא לא בצד של אבי הר אבן, הוא בצד של חסן עיד. כמוהו גם ווליד טאהא, עאידה תומא סלימאן, ועוד חברי כנסת של המשותפת ושל רע"מ, שאפילו לא מנסים להסתיר זאת.

דיברו הרבה השבוע על כך שאיימן עודה דחף את איתמר בן גביר, אבל עזבו רגע את האלימות, עצם העובדה שהוא מבקר עציר ביטחוני אינה שערורייה? המגזר הערבי סופר עוד ועוד גופות, במצב חירום של אלימות פנימית, והוא בוחר להקדיש זמן דווקא לזה? העציר, אגב, הוא מקדאד קוואסמה מחברון. האישום נגדו חסוי, אבל לפני שאיימן עודה בא לבקרו, צילצל אליו מקטאר ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה, שרצה לחזק אותו ולהביע סולידריות. דמיינו את הסיטואציה: הנייה מצלצל, ואז עודה בדלת. ושוב עולה השאלה הצלולה: באיזה צד אנחנו?

הצעירה בחולצה הכחולה לא הרפתה: "אבל גם נתניהו חשב ללכת עם רע"מ", אמרה. נכון, עניתי, והייתי אומרת לך את אותו הדבר גם במצב שבו נתניהו היה תלוי כך באצבעות של מי שמבקרים מחבלים. השאלה "ביבי לא ביבי" היא חשובה, אבל היא לקחה בשבי את כל השאלות האחרות, ובסופו של דבר במקום ממשלה של 70־80 מנדטים של קונצנזוס יהודי־ציוני בסיסי (כולל שרים ערבים, כמובן), היהודים רבים ומתקוטטים ביניהם, עד שאף אחד מהצדדים לא יכול להגיע אפילו ל־60 מנדטים, והם נאלצים לתת את המפתחות לתנועה האיסלאמית ולמועצת השורא. חסן עיד בטח מרוצה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו