עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

בשבוע שעבר זה קרה. ארזנו מזוודה, השארנו לו"ז להורינו הנפלאים שהסכימו לשמור על האוצרות שנשארו בבית, הכנסנו את כל הדאגות לכספת, נעלנו ויצאנו.

בעצם, לא כל הדאגות נשארו מאחור. עננה אחת קטנה, זאת שיודעת להופיע בסלולרי בזמן הלא נכון, הלכה איתנו לכל מקום. חששנו מהודעת בידוד לאחד הילדים. ידענו שאם המילים "הורים יקרים, לצערנו הרב..." יהבהבו על המסך ניאלץ לקפל הכול ולחזור מיד. אבל ברוך ה' הדאגה הייתה לשווא. התאווררנו היטב ועכשיו אנחנו חוזרים לשגרה.

כל כך הרבה חיכינו לשגרה הזאת, לאחוז בנורמליות. נראה שבגל הגבוה האחרון, גל הדלתא, אנשים הרגישו שזה כבר יותר מדי. הפזמון בידודים־בדיקות־תו ירוק כבר מיצה את עצמו ונמאס. אבל עכשיו, כשהחגים מאחורינו, נראה ששוב אפשר לראות יבשה באופק, כלומר עד הסערה הבאה. עולם המבוגרים חוזר אט אט למסלולו, ממשש את הגוף ואת הנפש, בודק היכן נשארו צלקות ומה אפשר לחזק או לשמר, ובעיקר מבקש לחזור לנקודה שבה הפסקנו לפני הגל האחרון או אולי לפני תחילת המגפה.

שכחו מהי מסגרת

אבל במקביל מתקיים עולם אחר. עולם שבו תופעות הלוואי של הקורונה מורגשות היטב ובווליום גבוה. לא, אני לא מתכוונת ללונג קוביד - היעדר טעם וריח, נשימה כבדה או בעיות זיכרון. אני גם לא מדברת על הרבים, הטובים והיקרים שהקורונה הביאה אותם לצורך בטיפול נפשי עקב הפרעות אכילה או דיכאון.

אני מביטה דווקא על הילדים הבריאים. אלה ששרדו את כל העונות של הקורונה ומקווים מאוד שלא יהיה שידור חוזר. הם מסדרים את המערכת למחר, משכימים קום, מכניסים לתיק את הסנדוויצ'ים, את בקבוק המים ואת המסיכה, עומסים אותו על הגב ויוצאים לבית הספר. כן, הכול נראה אותו דבר, אבל האמת היא שכלום לא אותו דבר. בשביל המבוגרים הקורונה היא פרק בחיים ארוכים, יציבים ומתמשכים. בשביל הילדים היא חוויה משנת חיים, אירוע שהסיט אותם מהמסלול הרגיל של הילדות ולא בטוח שהוא הפיך.

מה שבולט לעין הוא פערי הידע. ילדים בכיתה ג' או ד' שלא קלטו את הקריאה כמו שצריך, או ילדי כיתה ט' שיודעים מתמטיקה ברמה של כיתה ז'. אבל את זה עוד אפשר לתקן. מתחת לפערי הידע שוכנים המחסור במיומנויות לימודיות וחברתיות. בסגרים לא היה צורך ממשי במחברות ובעפרונות, בחידודים ובמחיקות. Delete ו־Enter הפכו לחברי נפש והמחברות למוצר נכחד. לצד זה נעלמו להן החוויות של לימוד משותף עם השכן לשולחן ומשחק של כל הכיתה בהפסקה. מתי יצא להם לאחרונה לשבת זה ליד זה, להיות בשקט, להצביע, להיות חלק מחברה מגוונת אמיתית ולא בקבוצת ווטסאפ? באופן הקיצוני ביותר הילדים, במיוחד אלה מקבוצות הגיל שנשכחו בבית, לא רגילים לסדר יום, לא לשיעור ארוך ולהפסקה שאחריה שוב שיעור, לא לקבלת סמכות או מרות. בקיצור, הם שכחו מה היא מסגרת.

יש ילדים שהמסגרת היא עוגן בשבילם והם שבים אליה בימים האלה בשמחת מפגש. אבל יש כאלה שגם ככה מתקשים להתיישר לפי תבנית מוכנה מראש, ואחרי שנה וחצי של ניהול עצמי בלעדי הם פתאום חייבים להתיישב על קרון רכבת הלימודים, להשתקשק על הפסים שמישהו אחר הניח להם ולנסוע במסלול שלא הם קובעים.

ילדי הקורונה טיים

ויש עוד עניין, אולי אפילו מהותי יותר. ילדי ישראל גדלו בתקופת הקורונה. אני לא מתכוונת לזמן הביולוגי אלא לזמן נפשי, פסיכולוגי. ציר הזמן של מגפת הקורונה נספר אחרת. חוויות שקרו לנו לפני פורים תשע"ט נראות לנו כעבר רחוק מאוד, ולא כאירוע מלפני שנה וחצי. קורונה טיים הייתה או עודנה אזור זמן אחר. כשאני מביטה על ילדים סביבי, הם לא מתנהגים כמו ילדים בגיל הכרונולוגי שלהם. העובדה שהם היו בבית תקופות ארוכות ונאלצו לקחת אחריות, להיזהר שלא להדביק את סבא וסבתא, לעבור בידודים, לשמור על ילדים קטנים כי ההורים עבדו או להיות ילדים קטנים שמבלים שעות אינסופיות בחברת אחים גדולים חוללה בהם שינוי. ומה עם מסיימי התיכון? אלה ששנות ההתבגרות הקריטיות עברו עליהם בלי דמויות של מחנכים־מבוגרים, בלי חוויות ערכיות, בלי החינוך ללא מילים שאין בלתו? התיכון מנסה לחזור ולתפוס מקום מרכזי בחייהם, אבל זה לא תמיד קורה, כי מאיפה הם הגיעו פתאום כל המבוגרים הנחמדים האלה שרוצים להיכנס לעולם שבנינו לנו כאן בינתיים?

נדמה שעולם המבוגרים לא ממש מודע לכל זה. אנחנו כל כך רוצים שגרה, אנחנו רוצים לחזור לחיים שהיו לנו קודם, אז בואו נמשיך בדיוק בנקודה שבה הפסקנו. בוקר טוב ילדים מתוקים, נא לפתוח ספר שמואל, פרק ג' פסוק ד'.

אז לא. בשביל הילדים הקורונה היא לא מכה קלה בכנף, אפילו לא מכה חזקה. זו רעידת אדמה שיש לה תוצאות והיא מחייבת חשיבה ומפגש מחודש עם התלמידים ובכלל עם הילדים כל אחד במקום שבו הוא נמצא. נצטרך להתוות להם דרך אחרת, להוליך אותם אל המסלול ביתר סבלנות או לבנות להם מסלול חדש. התהליכים האלה כבר קרו וכדאי לנו להיות חלק מהם. לא להילחם בזה ולנסות לכפות עליהם את מה שהיה עד היום בכיתה ג' או ו' או ח' או י"א, כי המענה שהם צריכים, חוץ משיעורי עזר באנגלית או בחשבון, נמצא במישורים שונים לגמרי. כן, אנחנו המבוגרים שוב נאלצים לצאת מאזור הנוחות המוכר ולא לפעול בתבניות אלא להיות יצירתיים. יכול להיות שרצינו כבר קצת לנוח, אולי נגמרה לנו הסבלנות, אבל אין לנו את הפריבילגיה לעצום עיניים. איך אומרים בפולנית מדוברת עם סוויץ' קל? עדיף שנבכה קצת עכשיו ולא שהילדים יבכו אחר כך.

לתגובות: [email protected]