סופרמרקט. אילוסטרציה
סופרמרקט. אילוסטרציהצילום: פלאש 90

נוהג שבעולם הוא שאדם צריך לאכול כדי לחיות. לא כל שכן ילד שצריך לאכול כדי לגדול. לא כל שכן מתבגר שיש לו יום ארוך בבית הספר וצריך גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים. ארוחת בוקר זו לא בעיה – מורחים משהו בלחם או בפיתה, מכניסים לשקית ומוסיפים פרי. בדרך הפיתה נקרעת וכל הממרח נמרח ומלוא כל הארץ גבינה, אבל זו כבר לא בעיה שלנו.

ארוחת צהריים זה עסק קצת יותר מורכב. צריך לבשל, לחפש קופסה, לשלוף מהתיקים שלהם את הקופסאות שהם לא החזירו מאתמול, לשטוף, לייבש, לשים את האוכל, לחכות שיתקרר, לסגור את הקופסה, להוסיף סכין ומזלג, ואז – כאן מגיע החלק החשוב – למתוח היטב גומיות סביב הקופסה. עקרונית לא באמת צריך את זה כי לקופסאות האלה יש מכסים מצוינים שנצמדים אליהן בוואקום, ננעלים מארבע כנפות הארץ ולעולם לא נפתחים. יש להם רק חיסרון אחד קטן: הם כן נפתחים. בתיק. ואז מלוא כל הארץ עוף בפירורי לחם ופתיתי קוסקוס במרק סמיך ורוטב שמנוני וזו לגמרי הבעיה שלנו, כי תנחשו מי צריך אחר כך לנקות את התיק.

בגלל זה החלק הכי חשוב בבוקר הוא למתוח גומיות סביב הקופסה, ואז להכניס אותה לשקית אטומה, לגלגל היטב את השוליים ולמתוח סביבה עוד גומיות, כמו שיוכבד עשתה עם משה, כנאמר: ותיקח לו תיבת גומי.

גבר הולך לאיבוד

כך התנהלו חיינו איכשהו, עד שבוקר אחד קמנו, מרחנו, ארגנו, סגרנו, ואז גילינו שנגמרו הגומיות. כלומר לגומיות האלה יש באג מובנה, שאם הילדים לא מחזירים אותן עם הקופסה הן לא חוזרות הביתה לבד. איפה הן כן נמצאות? מי יודע. אולי בפח, אולי אצל אב הבית שאוסף אותן אחת אחת ומוכר אותן אחר כך בשוק השחור, אולי במצבורי הנשק הסודי של התלמידים שמשתמשים בהן למטרות ירי. בכל אופן, אצלנו בבית נגמרו הגומיות.

עוד באותו יום הלכתי לאחת החנויות האלה שמוכרות הכול ובזול, והיתרון הגדול בהן הוא שאפשר למצוא בהן הכול. החיסרון הוא שמרוב שאפשר למצוא שם הכול, אי אפשר למצוא כלום. זאת אומרת נשים מוצאות בהן תמיד כל מה שהן רוצות, בגלל שלנשים יש חוש ניווט מופלא. זאת אומרת אין להן – אם הווייז נתקע באמצע הדרך או סתם מטעה אותן הן בו במקום הולכות לאיבוד מול ארבע רוחות השמיים האכזריות ואין להן מושג לאן צריך להמשיך. גברים, לעומתן, יצליחו איכשהו להתמצא במרחב, כי המוח הגברי נוטה לסבך את עצמו באמירות שמעצבנות נשים, לכן, עם הזמן, בתהליך אבולוציוני מרהיב, הוא למד לנווט את עצמו החוצה ממצבים לא חכמים כמו זה שאני הכנסתי אליו את עצמי ממש עכשיו. בגלל זה גברים יודעים לנווט בשטחים פתוחים ונשים קצת פחות מצטיינות בזה. אבל כשמדובר בשטח סגור, כל שכן שטח עוין כמו חנות רחבת ידיים, נשים מנווטות בעזוז וגברים הולכים לאיבוד, כי כל מה שהם רוצים זה לחזור כבר הביתה ולראות כדורגל.

חוץ מזה שלנשים יש יתרון נוסף שלגברים אין ולא יהיה לעולם: הן שואלות. אם אישה תיתקע באמצע הדרך בלי ווייז היא פשוט תפתח את החלון ותשאל את הגבר הראשון שייקרה בדרכה איך נוסעים. גבר בחיים לא יפתח חלון, כי זה יטיל ספק בגבריות שלו וגם יבריח לו את האוויר של המזגן. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וזה שאינו יודע לשאול הוא גבר. מה נראה לכם, שאני אגש עכשיו לאחת העובדות המותשות בחנות ואשאל אותה איפה יש גומיות? מה אני, אישה?

מתסכל להסתכל

אז פשוט עמדתי בכניסה לחנות ההיא שמוכרת הכול מכול כול והראש הסתחרר ולא היה לי מושג מה לעשות. האינסטינקט המיידי היה לברוח משם (בחוץ אני יודע לנווט) ולהגיד לאשתי שלא היו גומיות וכדאי שהיא תקפוץ לשם בהזדמנות. אבל אני גבר, והמוח הגברי, כזכור, אלוף בלסבך את עצמו במצבים בלתי אפשריים. אז במקום להסתובב ולברוח לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לגוב האריות. זאת אומרת הלביאות.

הטעות שגברים בדרך כלל עושים היא שהם מחפשים היגיון. "אני מחפש גומיות", אומר לעצמו הגבר, "בגומיות משתמשים כדי לסגור קופסאות, לכן הגיוני שהן נמצאות באגף כלי הפלסטיק". זו טעות נפוצה, כי את המדפים בחנויות האלה מסדרות נשים והן לא פועלות על פי היגיון כלשהו. לכן אני נוקט בשיטת השתי וערב: הולכים בין שורות המדפים וסורקים ביסודיות רק את המדפים שמימין. בסוף השדרה עוברים לסמטה הבאה, וגם שם סורקים רק את המדפים הימניים. כשמגיעים לסוף החנות, אם עדיין לא מצאנו (ואנחנו אף פעם לא מוצאים), עושים פניית פרסה וחוזרים על כל התהליך, הפעם מהכיוון ההפוך.

ככה סרקתי את אגף כלי הבית, המטריות, בגדי החורף, מוצרי החשמל, אביזרי הבניין, הרכב, הכלים החד־פעמיים, הממתקים, הצעצועים ומכשירי הכתיבה, שם הסתובבתי וחזרתי לסרוק את מדפי אביזרי השיער של הבנות (היו שם גומיות אבל לא כאלה שחיפשתי), המדבקות הריחניות, הפיצוחים, הכלים הרב־פעמיים, אביזרי הטלפוניה, המחשבים, כלי העבודה, חפצי הנוי, האגרטלים, המנגלים והריהוט לגינה ולבית. כשהגעתי לנקודת ההתחלה אמרתי לעצמי שיש רק שתי אפשרויות: או שפשוט אין להם גומיות, או שאני לא יודע לחפש. בין שתי האפשרויות, הראשונה נראתה הגיונית בהרבה. אבל מכיוון שחנויות כאלה, כזכור, לא מסודרות על פי היגיון, חזרתי לסריקה.

אחרי שבע סריקות הלוך ושוב כבר ראיתי כוכבים (היו שם כל מיני כוכבים זוהרים כאלה שבנות אוהבות לתלות על הקירות) והבנתי שכך או כך – הובסתי. מותש ומושפל ניגשתי אל עובדת עייפה אחת שעמדה על סולם וסידרה סחורה במדפים הגבוהים, ושאלתי בהכנעה אם יש להם גומיות, מקווה בכל מאודי שהיא תציל את כבודי הרמוס ותגיד שאין.

"גומיות משרדיות?" היא שאלה ממרומי מעמדה, "בציוד המשרדי, מדף שני משמאל".

בדיעבד, יש היגיון מסוים לשים גומיות משרדיות עם ציוד משרדי. אבל סהדי במרומים שעברתי שם הלוך ונסוע ולא ראיתי אותן, והנה, דווקא עכשיו הן פתאום נמצאות שם. או כמו שאשתי אומרת – "אתה פשוט לא מסתכל", מה שעוד יותר מתסכל.

לקחתי את הגומיות, שילמתי והלכתי הביתה. למחרת עטפתי בהן את קופסאות האוכל כאילו לא אירע דבר, נתתי אותן לילדים ובדרך הגומיות נקרעו וכל האוכל נשפך. יש כאלו שעלולות לחשוב שזה בגלל שלא שמתי את הגומיות כמו שצריך. ואני אומר לכם שזה אך ורק בגלל שנשים מסדרות את החנויות המעצבנות האלה, ואל תשאלו איך זה קשור. זה לא קשור, זה קרוע.

[email protected]