יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

כששני אנשים מחליטים אחרי שלושה חודשים להיות ביחד לתמיד, אפשר לצפות לגלות אי אלו פערים עם הזמן. אחד המקומות שבהם אני ואשתי חלוקים היינו וחלוקים נישאר הוא תזונה נכונה. מתברר שפיתה עם שוקולד זה לא ארוחת בוקר ושקורנפלקס עם חלב אפשר לאכול גם בלי לפזר קצת סוכר מלמעלה. מה הסיכוי.

אבל הבדלי התזונה ביני ובין היעקבינית נחשפו במלוא עוזם סביב צריכת הקולה שלי. הרי מה יש לו לאדם בעולם הזה מלבד פחית קוקה קולה קרה בסוף יום, אחרי ששתה אחת בתחילת אותו יום ואחת באמצעיתו?

"זה מאוד לא בריא", אשתי מתעקשת, אבל אני לא פראייר, אלוקי אבי בעזרי ובמקורות היהודיים יש תבלין לכל מכה. "עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו", אני מצטט לאשתי, "זה הירושלמי בקידושין אומר, לא אני".

"אבל נפש בריאה בגוף בריא", היא מחזירה לי.

"הפתגם שלך מגיע מכתביו של משורר רומי ואילו שלי מסתמך על פסוק מקהלת, אז תחשבי לבד למי יש פה נפש בריאה ולמי לא".

אין מה לומר, ההכשרה ההסדרניקית שלי מטילה את מלוא כובד משקלה.

"אם שמים שן בקולה לילה שלם אז השן נעלמת", היא מנסה גישה אחרת.

"ומה קורה לקולה???" אני שואל בהיסטריה.

"לא נעלמת", היא עונה.

"תודה לא-ל", אני נרגע.

"יאיר, יש לך בעיה", היא מסכמת בדאגה, אבל היי, אני לא זה שמכניס שיניים לכוסות קולה בלילה, אז בואו.

ביני לבין עצמי, לעומת זאת, אני מוכן להודות שמדובר בהתמכרות. אבל יש התמכרויות גרועות יותר. יש אנשים ששותים RC רחמנא ליצלן.

חמי וחמותי גם הם מאמינים אדוקים בבריאות ובתזונה נכונה. רוצה לומר הקינואה לא נפלה רחוק מהעץ. אבל למרות הסלידה ממתוקים ומתוך סובלנות וכבוד למנהגים שלי מהבית, חמותי מקפידה שתהיה קולה בביתם כשאנחנו מגיעים לשבת.

רצה הגורל ולפני כמה שבתות חלה טעות נוראה וכשהגענו אליהם בשישי גילינו מהר מאוד שהמקרר ריק אין בו קולה. נחשים ועקרבים גם לא. דווקא מים היו.

בכל אופן, התחלתי להפוך את כל הבית בחיפושים אחרי פך קולה קטן שנותר.

"אתה מתכוון פחית", התערבה אשתי.

"אל תהרסי שיבוץ מוצלח", התעצבנתי והמשכתי לחפש. אבל נס לא קרה לנו פחית קולה לא מצאנו.

"אתה תשרוד שבת אחת בלי קולה", אמרה לי אשתי, אבל אני לא שמעתי מילה כי כבר התחלתי לעבור בין השכנים כדי לראות למי יש בקבוק מיותר. כל השכנים ענו בחיוב ואז חזרו עם זירו, כאילו שזה נחשב.

"קולה עכבה לטובה", אמרה לי אשתי בקריצה.

"אל תיכנסי לי לנישה", החזרתי לה בקרירות.

את הערב איכשהו שרדנו, אבל כשהגיע הבוקר כבר הרגשתי עקצוצים בכל הגוף וחוסר מנוחה.

"תחזיק מעמד, יש רק עוד עשר שעות", עודדה אותי אשתי, "קח תמר מג'הול, יש בזה סוכר".

אז נכון שבתמר מג'הול יש סוכר, אבל אתם בוודאי זוכרים שבתמר מג'הול יש גם המון תמר מג'הול. דחיתי את ההצעה מיד וניגשתי למטבח כדי להציל את עצמי להחיות עם רב.

"מה הוא עושה?" שאלה חמותי כשראתה אותי עמל במטבח.

"נראה לי שהוא מבשל", אמרה אשתי בהתרגשות עצומה מתוך מחשבה שאולי האדם שהיא התחתנה איתו הוא לא האדם שהיא התחתנה איתו.

אבל הבדיחה הייתה עליה, אני בכלל החלטתי לרקוח קולה. הרי המרכיבים ידועים, כמה מסובך זה יכול להיות?

"אבל מה לגבי המינון?" שאלה אשתי.

"נעשה השתדלות וה' יעשה הטוב בעיניו", עניתי והתחלתי לחתוך את מה שחשבתי שהיה כוסברה. זה היה קישוא. יחי ההבדל הגדול. מבין המרכיבים התקשיתי במיוחד למצוא חומצה זרחתית, אז לקחתי מרקר צהוב של הילדים וכתשתי אותו עם מערוך, יש מי שיגידו שזה יותר בריא מהחומצה. ערבבתי את המרכיבים יחד, בחשתי והכנסתי למקרר לכמה דקות.

אחרי שסיימנו לאכול את הבשר בארוחת הצהריים הוצאתי את הקולה הקרה והצעתי לסועדים. "יש בזה קישוא", ניסיתי לפתות אותם בערך התזונתי של הקולה שלי, אבל הם העדיפו ללכת על מים שאין בהם אפילו מיליגרם קישוא. לך תבין.

מזגתי לעצמי כוס גדושה ולגמתי מלוא הלוע.

"נו, איך?" שאלה אשתי שראתה אותי נאבק ברצון להקיא.

"ממש מרגישים את המרקר", מלמלתי ובלעתי במכה.

הסובבים הסתכלו עליי ברחמים בעוד אני מתעוות ממה שלמפרע יתברר כתופעת לוואי של ערבוב קפאין וג'ינג'ר.

אחרי כמה דקות הסדרתי נשימה, אכלתי עוד קצת מהבשר ולהפתעת כל הסובבים מזגתי לעצמי עוד כוס.

"זה עדיין יותר טוב מסופר דרינק", הסברתי ודחסתי עוד שלוק במורד הגרון.

אוקיי, יכול להיות שיש לי בעיה.

jacobi.y@gmail.com