ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

יצחק רבין נרצח ב־4 בנובמבר 1995, אור לי"ב במרחשוון תשנ"ז לפי הלוח העברי. על פי חוק יום הזיכרון ליצחק רבין התשנ"ז (1997) נקבע התאריך העברי כתאריך הרשמי לציון יום הזיכרון לרבין, למרות שרוב הציבור זוכר דווקא את התאריך הלועזי. בין כך ובין כך, בשל פער הזמנים שקיים ברוב השנים בין שני התאריכים, העברי והלועזי, נוצר ביניהם מעין "בין המיצרים" או, כדברי פרופ' אסא כשר, "תקופת ימי רבין" אשר מזמינה אותנו, גם השנה, להתבוננות מחודשת באירועי ימים אלו ובהנצחתם.

רצח רבין הוא ציון דרך טראומטי בתולדות מדינת ישראל, והדי הזעזוע שלו מורגשים עד היום. כל מי שמבוגר מספיק כדי לזכור את המוצ"ש הנורא שבו התבשר עם ישראל בהדרגתיות תחילה על היריות שכנראה לא פגעו, לאחר מכן על כך שרבין נפצע ולבסוף על כך שהוא "נרצח בידי מתנקש", זוכר איפה הוא עמד, ישב או היה ברגעים גורליים אלו.

עם זאת, תקופת ימי רבין מעוררת כל שנה מחדש אי נוחות בקרב רבים ממצביעי הימין. הסיבה לאי נוחות זו איננה סוד: ציבור גדול זה התנגד ברובו למדיניותו של רבין לפני ואחרי הירצחו, והוא ממשיך להתנגד למורשתו המדינית ולממשיכיה גם היום. דא עקא, על פי המתכונת הנוכחית שנקבעה בחוק יום הזיכרון ליצחק רבין יצוין היום "בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו" (סעיף 5(1)). מטבע הדברים ובשל נסיבות הרצח מושם דגש חיובי על התהליך שבגללו רבין נרצח ושהוא נחשב כקברניט הראשי שלו – "רב חובל", כשמו של סרטון תעמולה המוקרן לתלמידי החינוך הממלכתי ביום זה – הלוא הוא תהליך אוסלו.

במתכונת זו אין אפשרות להביע התנגדות למדיניותו של רבין. לא לשם כך התכנסנו, באנו להוקיר את "דמותו ופועלו". אולם הימין, כאמור, אינו רוצה להוקיר את דמותו ופועלו, וזו זכותו. אף כי זה מובן מאליו, יש צורך לומר זאת: העובדה שרבין נרצח אינה גורעת כהוא זה מהזכות להתנגד למדיניותו דאז וגם לספיחיה העכשוויים. אנשי ימין ימשיכו לחשוב, למרות הרצח, שהתהליך שאותו דחף רבין על חודה של מיצובישי נגד שלל הפרופלורים (כדבריו) שניסו למנוע זאת ממנו היה ועודנו אסון שהוא, רבין, נושא באחריות המלאה לו. כללו של דבר, אין בכוחו של הרצח הפוליטי הנורא להפוך את הנרצח לדמות נערצת ואת דרכו או את מורשתו למשהו שחייבים לאמץ.

אשר על כן, המתכונת של יום הזיכרון ליצחק רבין חייבת להשתנות. הסעיף 5(1) של חוק יום הזיכרון ליצחק רבין אשר מחייב להוקיר את דמותו ופועלו הוא בעייתי מאוד, ויש לנקותו מכל ניחוח של פולחן אישיות ("רב חובל") וגם מכל חד־צדדיות פוליטית. ביום הזיכרון ליצחק רבין יש להנגיש לציבור ובפרט לתלמידים מידע וכן דעות מכל הקשת הפוליטית על רבין האיש, פועלו, תהליך אוסלו שחלקים גדולים בעם התנגדו לו, ועל הנסיבות שהובילו להירצחו. וכן, הייתה שם, בחוגים מסוימים, גם הסתה. אולם במקום להלל את רבין האיש והמנהיג ולהגדיר כמסית כל מי שהתנגד לו בחריפות, יש לעצב את יום הזיכרון כיום אבל שבו נרצח ראש ממשלה בישראל על רקע פוליטי על ידי מתנקש יהודי. לשם כך יש להדגיש דווקא את סעיף 5(2) של החוק הנ"ל, אשר מחייב לקיים ביום זה "פעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה".

ייתכן שהשינוי המוצע הוא בלתי ישים. ימי זיכרון וטקסים ציבוריים אינם סובלים מורכבות יתר. ייתכן שבזירה הציבורית מי שנרצח על ידי בן עוולה חייב להיות מועלה על נס כאישיות בעלת תכונות תרומיות וחזון נשגב, ולא כאדם שנוי במחלוקת שהוביל תהליך מדיני מפוקפק. אם כך, יום הזיכרון ליצחק רבין ימשיך לשמש במה להפצת חזון התעתועים של השמאל ולהבעת סלידה ואיבה כלפי הימין בישראל שמואשם בסיוע לרצח. אם אכן יתברר שאין אפשרות לשנות זאת, אזי אין לו הצדקה כיום זיכרון ממלכתי ויש לפעול לביטולו.