לראשונה מזה 10 שנים ישראל מאשרת לפלסטינים לבנות בשטחי C.
רגע, אם ישראל מאשרת רק עכשיו, אז מי זה שאישר להם לבנות עד עכשיו? אין ספק שמדובר בהחלטה כואבת ומצערת. הרי שטחי C זה מה שנשאר לנו ביד. אבל אם ננסה למצוא בהחלטה את ההזדמנות, אולי נגלה שהיא אפילו טובה מהמצב הקיים.
הפלסטינים בונים באופן בלתי חוקי כבר שנים רבות, בצורה ברוטאלית ובכוונה להקשות: בסמיכות לצירי גישה מרכזיים, במטרה להפריע להרחבה עתידית של היישובים היהודיים וכדי לשבור רצף טריטוריאלי שיחסל את הסיכוי לריבונות ישראלית באזור. מי שמגיע ליו"ש אחת למספר חודשים, יכול לראות את השינויים במרחב בצורה ברורה יותר. מחלונות הרכב זה נראה שהבתים שלהם יגיעו בקרוב לכביש חוצה שומרון, עד שיחנקו את העורק הראשי שלנו.
הדרך היחידה לעצור את ההשתלטות המסוכנת והממומנת היא להרוס להם את הבנייה הבלתי חוקית, שהגיעה לממדים בלתי נתפסים. אלא שבצרה הצרורה הזאת אף אחד לא רוצה לטפל – לא נתניהו בעבר וככל הנראה גם לא בנט. מכאן, עומדת לנו אפשרות אחת, עגומה מאוד, להתמודדות עם הצמיחה הטבעית של האוכלוסייה שלהם: לאשר בנייה פלסטינית כדי לבחור אנחנו בשבילם איפה הם יבנו.
בכך, ישראל יכולה לשמור על האינטרסים ולמנוע מהפלסטינים לבנות בנקודות רגישות, שאלו הן הנקודות המועדפות עליהם ועל הארגונים התומכים בהם, מתוך ראייה אסטרטגית. סביר להניח שהאכיפה כנגד הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית לא תעבור מהפך של 180 מעלות ממצב של העלמת עין כמעט מוחלטת למצב של שופלים שעושים פטרול במרחב, אבל היא לפחות תאפשר לישראל להעביר את המסר שהשריף חזר לעיר.
אך אם ישראל לא תנצל את ההזדמנות בה היא מאשרת בנייה במשורה כדי לטפל במה שלא עובר את אישורה, אנחנו נצא קרחים משני הצדדים, עד כדי שבנייה יהודית לא תצליח לכפר ולשפר את המצב, ואולי אפילו תהיה כמו כוסות רוח למת.