גילת בנט
גילת בנטצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

"תגיד לי, אתה לא מזהה אותה?!" חיימקה עשה לי פאדיחות מול האישה שעמדה מולי.

לפני שלושה שבועות בערך הגעתי עם המופע שלי לרעננה. בסוף המופע, כמו תמיד, נשארתי לדבר עם הקהל, לחתום על ספרים, לקשקש קצת ולעשות סלפי (כי איך אפשר בלי?!)

אחרי שכל האנשים התפזרו ועמדנו להתקפל, ניגשו אליי שלוש נשים שכנראה חיכו לסוף. "אחרונות חביבות! אתן מהצוות של המקום?", חייכתי לקראתן. ואז פתאום התפרץ חיימקה עם ה-״תגיד לי, אתה לא מזהה אותה?״ שלו.

"אני אמור להכיר אותך?? וואי, אני לא מצליח להיזכר... אולי מעפולה? רגע, היית איתי בצבא?" מלמלתי במבוכה. אחרי עוד כמה ניסיונות כושלים, נכנעתי.

"נעם, תכיר – גילת בנט, אשת ראש הממשלה". אללא איסתור, איזה בושות. נהייתי לבן. ואז אדום. ואז סגול. נשבע לכם, החלפתי צבעים כמו זיקית בפסיכוזה. "וואי, אני ממש מצטער! פשוט לא זיהיתי...". היא ביטלה את ההתנצלות שלי בשנייה ונראתה נבוכה מכל הסיפור.

התחלנו לדבר. היא סיפרה לי שהיא נהנתה מהמופע. שאלה שאלות. התעניינה. קנתה ספר. עשינו תמונה. ואז נפרדנו לשלום.

בדרך הביתה חשבתי לעצמי שגם אם הייתי איכשהו מצליח לזהות אותה, בחיים לא הייתי מאמין שזו היא.
אשכרה אשת ראש הממשלה. כל כך הרבה צניעות, פשטות ואנושיות. אפס רעש. אפס צילצולים. פשוט הגיעה למופע.

עמדה בתור במשך כמעט שעה עם כולם רק כדי לקנות ספר. לא הרגישה צורך אפילו לספר לי מי היא.
התעניינה, ופרגנה, ושאלה שאלות. והכל בעדינות כזאת, ובחוסר חשיבות עצמית משווע.

כששאלתי אותה למי להקדיש את הספר, היא חייכה וענתה: "לילדים שלי". ואני רק חשבתי לעצמי - איזה מזל שהיא לא ביקשה הקדשה לבעלה - כי לך תמצא עכשיו מה לכתוב לראש הממשלה...