שלום אביר. נפגשנו בביתך לפני כמה ימים.. פגישה ראשונה. אתה, סגן שר במשרד ראש הממשלה ממפלגת ימינה. אני, אם שכולה. אימו של דני גונן הי"ד שנרצח לפני כשש שנים במעיין 'עין בובין'.
באתי לבקש ממך לא להצביע בעד התקציב. לא להצביע בעד הסיכוי הקלוש ביותר שכספי המיסים של אזרחי ישראל יזלגו דרך מפלגת רע"ם לחמאס בעזה.
שיתפתי אותך בתחושות שלי כאם שכולה. מה אני חשה בעקבות החלטת ראשי מפלגת ימינה להקים ממשלה עם מפלגה תומכת טרור! היית המום מדברי! שיתפתי אותך גם בחיי המשפחה שלי, לפני ואחרי הפיגוע.
על ההתמודדות עם השכול ועל הגידול של משפחה כאם חד הורית. בכית יחד איתי, בכינו יחד! נכון, לא הבטחת כלום. לא הבטחת לי הבטחות שווא. הפגישה התארכה, ונתת תחושה של מארח אדיב וטוב. יצאתי מהפגישה בתחושה טובה. אמרתי לכולם שאתה אדם טוב.
והנה שוב נתקעת סכין בלב! בלבה המדמם של אם שכולה ... ועכשיו אני מגלה שאתה מכנה אותנו אנשים דפוקים.. כן, דפוקים!! אז אביר, כן, אנחנו דפוקים, נפגענו מהטרור ואנחנו פועלים למען מי שעוד לא נפגע ולא למעננו. אנחנו לא מוותרים על העקרונות שלנו. לא מוותרים על הילדים שלנו גם כשהם קבורים עמוק באדמה. לא מוותרים על המשפחות שלנו.
בוחרים לקום כל בוקר ולהילחם על האמת ועל עם ישראל. זו צוואה כתובה בדם של הקורבנות שלנו. אז לך הכי קל לקרוא לנו דפוקים כדי להצדיק את חוסר הרצון שלך להיפרד מהכיסא אם זה מה שנקרא אצלך דפוקים..... אז כשאתה תצביע בעד התקציב המדינה, תדע שסובבת לנו, הדפוקים, את הסכין בגב עוד סיבוב