יהונתן רוזנהק
יהונתן רוזנהקצילום: שלומי יוסף

כשהבת שלי נכנסה לחדר העבודה כדי לומר לי משהו דחוף, היא פגשה אמא שמדברת בטלפון. "אמא", היא ניסתה בכל זאת, אבל אני הייתי בעיצומה של שיחה עם יהונתן רוזנהק, פגישת היכרות ראשונה, טלפונית, לפני הריאיון. התחלתי לסמן לה בלי מילים ש"לא עכשיו" ו"זה לא מתאים", אבל אז נזכרתי שאני מדברת עם יו-נ-תן שהיא מכירה היטב מתוכניות הילדים בערוץ מאיר. ניסיתי אסטרטגיה אחרת. "את יודעת עם מי אני בטלפון? עם יהונתן מניידת החלומות!" הגבות הכועסות התיישרו, העיניים המלאות דמעות אורו, וכשרוזנהק ביקש להחליף איתה כמה מילים היא הייתה מאושרת. רוזנהק אוהב ילדים ויודע להצחיק אותם. עם זאת הוא מעריך אותם, לא מדבר אליהם מגבוה וגם לא מזלזל באינטליגנציה שלהם. את הכנות הזאת אי אפשר לזייף. ילדים מרגישים הכול. כך זה במופעים ובתוכניות הטלוויזיה שלו, וכך גם בספר הראשון שהוא חובק בימים אלה - 'בראש של יהונתן'.

תעצרו את האודישן, יש מנחה

אז נפגשנו לשוחח. אם היינו מתיישבים בבית קפה בקרני שומרון או בגבעת שמואל היו ניגשים אליו ילדים ומבוגרים, מעריצים וכאלה שיש להם מה להגיד על הפרק האחרון שצפו בו בסדרת 'אסי ויהונתן'. אבל התיישבנו בבית קפה בהוד השרון, מקום מגוריו של רוזנהק, אז דיברנו בנחת. דווקא כאן הוא הרבה פחות מוכר, כי רוב הקהל שלו דתי. רוזנהק איננו דתי במובן הסטיגמטי של המילה, והאמת היא שהוא לא שש להגדיר הגדרות. דיבורים הם חותכים, מבדלים, והוא מרגיש שכל התחום הזה רך אצלו ומורכב. "אמא שלי גדלה בבית דתי ורוב שנותיה לימדה בבית ספר דתי. היא נישאה למושבניק חילוני, אבל הבית היה מאוד מאוד מסורתי. יש לי משפחה דתית לאומית ענפה ושתי אחיותיי הגדולות חזרו בתשובה, ככה שאני מוקף דתיים. כאדם מאוד מאמין אני חושב שההשגחה בדבר הזה היא פשוט פלאית, כי זה מאוד שייך לי ומתאים לי ולערכים שלי".

הרומן של רוזנהק עם ערוץ מאיר ועם הקהל הציוני־דתי התחיל, כמו תמיד, במקרה. הוא היה אז שחקן בקבוצת התיאטרון 'נוצר', קבוצת תיאטרון פרינג' אוונגרדית מאוד, וגם בתיאטרון במתחם התרבות מדיטק בחולון. "ראיתי מודעה שצריך מנחה לערוץ ילדים דתי. צלצלתי ואמרתי בכנות: אני אדם לא דתי, אבל כיפה נראית עליי מצוין". האודישן היה אחר לגמרי ממבחני הבמה שעושים בתיאטראות בתל אביב. "אני עומד מול המצלמה ומשחק ופתאום, באמצע הכול, הם עושים קאט, חותכים אותי ומודיעים שיורדים להתפלל מנחה. אבל אני באמצע אודישן! הייתי רגיל לרצינות של תל אביב, ופתאום מנחה. זה היה נורא מצחיק".

מבחן המשחק ההוא, שהתרחש לפני 11 שנה, היה יריית הפתיחה לדרך ארוכה זרועה בסדרות, תוכניות ומופעים לקהל הציוני־דתי בערוץ ומחוצה לו. הוא התחיל בשעשועון 'במחנה' ואז רוזנהק הגה, ביים והנחה את התוכנית 'ניידת החלומות' שהפכה למותג, את 'סוכני המדע' שמשלבת אמונה ומדע, ואת 'הכול בחסד' שהוא שעשועון ילדים שמשלב נתינה בצורה חווייתית, סדרת 'אסי ויהונתן' שקשורה לדף היומי ולסוגיות העולות ממנו ועוד.

'ניידת החלומות' הייתה מועמדת שנתיים ברציפות בקטגוריית הסדרה הטובה ביותר לגיל הרך מטעם האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. היא וסדרות נוספות היו יכולות בקלות להיות חלק מלוח השידורים בכל ערוץ ילדים בטלוויזיה. כשאני שואלת למה זה לא קורה, רוזנהק מבליע אנחה קטנטנה. "את נוגעת בנקודה כואבת. אני מסכים איתך, ולא רק אני. יש הרבה משפחות חילוניות שצופות ב'ניידת החלומות'. לאורך השנים קיבלתי הרבה מאוד פניות בשאלה למה זה לא מופיע פה ולמה לא רואים את זה שם. היו לי אינסוף שיחות עם כמעט כל גוף שידור לילדים חילונים בארץ, והצעתי ליצור תכנים כאלה שם, למכור את התכנים האלה, ובקורונה הצעתי אפילו לתת להם את התכנים בחינם. יש בתוכניות הללו ערכיות שלא באה כסאבטקסט אלא נמצאת על השולחן. התשובה שקיבלתי, והיא כואבת, היא שזה ערכי מדי. עורכות תוכן אמרו לי: 'אני כאמא הייתי רוצה שזה ישודר אצלנו, אבל כעורכת ראשית אני לא יכולה. אנחנו מחפשים תוכן יותר שובב ויותר בועט'. אני לא מטיף לחינוך יהודי, אני נוגע בנושאים שבין אדם לחברו, באקטיביזם חברתי, באמונה בעצמך, בשורשים יהודיים ובמסורת. העניין הוא שמאוד מפחדים היום. יש מקומות שהתכנים האלה משודרים, אבל הם ממוסגרים כמשהו נישתי וזה חבל, כי ניידת החלומות לא סתם הפכה להיות מיינסטרים בציבור".

מה שאתה מספר די מדהים, כי יש הרבה בכי ונהי על אובדן ערכים, אבל בסוף המבוגרים עצמם חוסמים את האפשרות להביא תכנים אחרים.

"אין לי מונופול על מה ערכי, לא לי ולא לאסי צובל שותפי. אני לא הכי מוכשר בארץ ויש תוכניות טובות שעושים פה לילדים. אבל יש גם המון זבל, ולזבל הזה יש המון המון צפיות. כל מיני משפחת שקר־כלשהו שעושות כל מיני דברים. אני לא מתחבר לזה, אבל אני מבין שמה שאני מציע לעולם לא יהיה הדבר המרכזי שכולם ירוצו אחריו, ובגלל זה אני כנראה לא יושב כאן עם אבק כוכבים ומנער אותו ממני באלגנטיות אלא מנסה לעשות את מה שאני יכול".

זה מבאס?

"תלוי באיזה יום את שואלת", הוא מודה בכנות, ומסביר: "ברוך השם, התגובות שאני מקבל הן כל כך חמות וחזקות ועוצמתיות. אני זוכה לעשות כל כך הרבה טוב בעולם, ואני מקבל תגובות ממשפחות וילדים שפרקים שיצרתי חוללו שינוי אמיתי בחיים שלהם". הוא מספר על פרק שעסק בשיימינג ולשון הרע בסדרה אסי ויהונתן. "זה פרק שהיה מאוד חשוב לי. הייתי מאוד קשה בכתיבה שלו, לקחתי את זה על עצמי. עבדנו עליו הרבה וקיבלנו תגובות מילדים שהפסיקו עליהם את החרם, ממורים שהדבר הזה חולל שינוי בכיתה שלהם ומבתי ספר חילוניים לילדים עם צרכים מיוחדים שאיכשהו מצאו את הפרק הזה והוא שינה להם את השיח בכיתה. אז נכון, אני לא מקבל קמפיינים של פרסום בעשרות אלפי שקלים, אבל יש משהו חזק מאוד בעשייה. המבאס הוא שאני באמת חושבת שיעשה טוב לילדים לראות את זה, וזה לא קורה".

התיאטרון היה המפלט

רוזנהק לא סתם מחובר לנושא של שיימינג ולשון הרע. הוא עומד על במה מגיל עשר, המקריא האולטימטיבי של טקסי בית הספר והשחקן המועדף. חוג התיאטרון שאליו הלך פעם בשבוע היה המפלט שלו. "כילד חטפתי כאפות חברתיות. בחוג התיאטרון יכולתי לנשום". חטיבת הביניים הייתה השיא. "זה גיל קשה. הכול משתנה, הגוף גדל באופן לא פרופורציונלי, וגם הנפש. יש מעמדות וזה לא פשוט. כילד חלש ורזה יכולתי להגן על עצמי רק עם המילים שלי, וגם בזה הייתי חששן. אף פעם לא החזרתי מלחמה, גם כשיכולתי. היו לי שנים מאוד קשות".

אבל אז קרה המהפך. הוא גילה את בית הספר תלמה ילין ועולם חדש נפתח בפניו. "אני זוכר את היום הראשון של התיכון. ילדים יושבים על הרצפה ופסנתר בכל כיתה ותלמידים שהדבר המרכזי שהם באים לעשות הוא אומנות. הייתי המום. במשך שלוש שנים הייתי מתעורר בשש בבוקר כשעוד חושך, יוצא מהבית, נוסע מנתניה לגבעתיים וחוזר בשבע וחצי בערב. לא הרגשתי איך הזמן עובר".

את הלימודים הוא סיים כמצטיין, והפרופיל הצבאי שלו גזר שהוא לא יהיה קרבי עקב תת משקל. אבל רוזנהק סירב ללכת לתיאטרון צה"ל או ליחידות אחרות שיכלו לתת לו זינוק יפה בקריירה. "אמרתי לעצמי: אם אתה רוצה להיות אומן יוצר תהיה קרבי, כי אומן יוצר מתוך חוויות חייו. אני צריך לחוות כל מיני חוויות מעצימות. הרי פיקאסו לא היה מצייר את הגרניקה אם לא הייתה ההפצצה ההיא". כדי להגשים את משאלתו הוא היה צריך להעלות במשקל ואת זה הוא עשה באמצעות דיאטת השמנה, הטמנת כמויות של חול בגומייה שאספה את שערו לקוקו ושתיית שני ליטר מים רגע לפני שנכנס לוועדה הרפואית. "ישבתי מחוץ לוועדה עם בטן מפוצצת כמו לפני יום כיפור, וזה נתן לי את המשקל שהייתי צריך". הוא התגייס לתותחנים, הפך לקצין, ולמרות שהבטיחו לו שירות משעמם הוא חווה גם את העקירה מהגוש, גם את מלחמת לבנון וגם הבלגן ביו"ש, "את כל הכיף שיש למדינה להציע". הוא רצה חוויות משנות חיים - וקיבל. "יצאתי שרוט כמו כל מי שעבר את מה שעברתי עד היום. אני לא יודע אם עשיתי נכון כשהתעקשתי", הוא מהרהר היום במבט לאחור.

רוזנהק היה קרבי, אבל לא זנח את התיאטרון. עוד בהיותו בשירות הוא הקים סדנת תיאטרון לחיילים בוגרי תלמה ילין וחובבים, עם מורה שהוא מאוד אהב מהתיכון, אברהם דנה. הסדנה התקיימה מדי יום שישי אבל הוא היה מגיע פעם בשלושה או ארבעה שבועות, בכפוף לשחרורים מצה"ל. "זה החזיר לי את הסומק ללחיים". עוד לפני שהשתחרר, שכנע את דנה לפתוח בית ספר למשחק.

"הוא אמר לי לא לא, ואני אמרתי כן כן, זה מה שנעשה. הכרתי את בתי הספר למשחק ולא רציתי ללמוד בהם כי רציתי שהוא ילמד אותי. זה תיאטרון מאוד פיזי שמשלב בימוי וכתיבה, התלמידים לומדים להיות שחקנים יוצרים. לא לימדו את זה בארץ". דנה השתכנע. הוא הביא מורים מבתי ספר למשחק ורוזנהק הביא את התלמידים. את הטיול אחרי צבא שלו עשה רוזנהק עשרה ימים אחרי השחרור, מהבית שלו לבית הספר למשחק. "הייתי זקוק לאוורור אחרי השירות, אבל הייתה לי אחריות".

בעבודתו היום מגשים רוזנהק את הרצון שלו להיות שחקן יוצר ולוקח אותו עד הקצה. הוא הוגה את הרעיונות לפורמט, כותב, משחק ומביים, בעיקר בגלל מחסור בתקציב. יש אנשים שקשה להם לעשות הכול. הוא רואה את הדברים אחרת. "כן, אני מאחל לעצמי יום אחד לעמוד מול הבמאי ולומר 'ביים אותי. מה לעשות עכשיו?' מצד שני, אי אפשר שלא ליהנות מיום צילום. הוא מחתרתי, הוא חי ובועט. אני כותב דיאלוג עם אסי ואז אני רואה אותו מצולם ומתגלגל מצחוק, ואין כיף גדול מזה. זו תחושת מלאות מאוד גדולה".

בעבר יצר והציג רוזנהק בפני מבוגרים. היום קהל היעד של התוכניות וההצגות שלו הוא ילדים. "אני מאוד מאמין בילדים, בשיח איתם ובמה שזה יכול לחולל בעולם, אבל אני לא רואה את עצמי כבלעדי לילדים, אלא כאומן למבוגרים שהכלי שלו זה ילדים. בהצגות שלי הילדים צוחקים ונהנים, וההורים מאחורה נשפכים ומקבלים גם תוכן ומסר. בתוכניות שאני יוצר אני מנסה להביא לכך שההורים יצפו יחד עם הילדים, כדי ליצור ביניהם שיח משותף. ברור לי שמתישהו אכתוב או אצלם גם משהו למבוגרים, כי אני כזה ויש לי מה לומר על המצב".

ספרו החדש של רוזנהק מיועד לילדים, אבל הוא מגיע דווקא מהמקום שלו כאבא. ההורות תופסת מקום מאוד נכבד ביומיום שלו. הוא נשוי להילה גולדנברג, שחקנית גם היא, והם חובקים בן ובת. חומר הגלם של הספר מתבסס על טורים שהוא כותב בעיתון 'אותיות', שאותם עיבד ושייף, וגם מטורים שעדיין לא ראו אור. כל אלה התקבצו ל'בראש של יהונתן' בהוצאת 'דברי שיר'. "עשיתי בחירה להיות אבא נוכח. בבית שלנו יש המון כבוד לעבודה וליצירה של כל אחד מאיתנו, והבית הוא של שנינו. אני קם עם הילדים, לוקח אותם למסגרות ולחוגים ומשתדל שיהיה לי זמן איתם ביום יום. מצד שני אני נותן להורות להצטרף לחיים ולא להכתיב לי אותם. ההורות פיתחה אותי רגשית ונפשית בצורה בלתי רגילה. אני לומד מהילדים. הורות היא עולם כל כך יפה ומתסכל, היא מעניינת ומצמיחה ומעוררת המון התלבטויות ואינספור דברים מצחיקים".

ופתאום מכל הדבר הזה נולד ספר.

"מפתיע אותי כמה זה מרגש אותי. בעשור האחרון הוצאתי ארבע או חמש סדרות שכתבתי ויצרתי וביימתי, ובשנה האחרונה העליתי שתי הצגות, ומכל אלה לא התרגשתי ככה. אני לא יודע להסביר את זה. אולי כי זה חלום ילדות, ואולי אני אולד פאשן ולהחזיק ספר, לגעת בו, לראות שהוא קיים בעולם ולא הולך לשום מקום, זה משהו. ההתרגשות מפתיעה אותי. הרי כל מי שרוצה מוציא היום ספר, ויש ספרים שאף אחד לא קורא. ובכל זאת זה מפעיל אותי ומתחשק לי להסתכל עליו, להפוך אותו, ללטף אותו, לערסל אותו".

הספר של רוזנהק מלא באנקדוטות שכל אדם יכול למצוא בחיי היומיום של המשפחה שלו, מנקודת המבט של אבא. הוא לוקח את הרגשות והמחשבות שלו לקצה החרדתי והמצחיק שלהן, וכך הילדים מקבלים מושג על מה שקורה בראש של אבא ואמא שלהם, גם אם הם לא כל כך מוקצנים כמו רוזנהק המצחיק. "אני לא אדם שגרתי, אבל אני גם לא אדם מופרך. ברור לי שמה שקורה בראש שלי, קורה אצל עוד אבות. גם הם מתים להציץ אל הגן של הילדים שלהם, לא רק אני".

ההימור: מופע חנוכה עם קהל

תקופת הקורונה הפילה את רוזנהק למשכב, פשוטו כמשמעו. "במרץ לפני שנתיים, כשכל ההופעות התבטלו והייתה הדממה מוחלטת, נהייתי חולה לשבוע. הרגשתי שאין תכלית לחיים שלי, שאף אחד לא צריך אותי, שאין לי מה לתת, ואם יש לי מה לתת אף אחד לא צריך את זה עכשיו, ואיפה מתפרנסים בכלל, ולמה אני אומן". אחרי כמה ימים קשים, הגיעה תובנה. "אמרתי לעצמי: קודם כול תצא מעצמך, נסה לעשות משהו טוב ולשגר אותו לעולם". הוא שלח הודעה בקבוצת רכזי תרבות והציע לעודד מישהו שנמצא בבידוד. תוך שלוש דקות התקבלו 80 פניות. זה לא בדיוק מה שהוא חשב שיקרה, אבל הוא התחיל לעבוד. "צילמתי את עצמי מספר סיפור וממחיז כמה דמויות, ערכתי את זה עם הקדשה למבודדים בכל יישוב והרגשתי שזה התחיל להרים אנשים. אז אמרתי אוקיי, אני לא כלום בעולם, אנשים עוד צריכים את מה שיש לי להגיד". עם הזמן הוא התחיל לעשות מופעי זום אינטראקטיביים. "השיא היה בחנוכה הקודם, כשאסי ואני יצרנו מופע דיגיטלי חי אצל התושבים בבית. נסענו למשל לאשקלון, בנינו שם אולפן, תוך כדי ההצגה הסתובב שחקן ברחוב, נכנס לבתים של אנשים ועלה לשידור והילדים קיבלו פרסים. שילבנו גם את קובי אפללו וטל מוסרי בקטעים משלהם. זו הייתה גאווה גדולה שיכולנו בשיא הקורונה להפעיל את הילדים", הוא מתלהב, "קיבלנו תגובות מטורפות".

אחר כך הגיע החיסון למבוגרים והשיבה האיטית לשגרה, אבל הילדים נשארו מחוץ למעגל הבטוחים. "הגל הרביעי היה כמו בוקס חזק מאוד בבטן. גם רכזי התרבות לא יודעים מה אסור ומה מותר, משנים להם כל הזמן את ההנחיות. תשלחי ילדים לבדיקה כדי ללכת למופע? הרבה אנשים לא יעשו את זה. בקיץ בדיוק יצאנו עם הצגה חדשה ואז היו לנו עשרות ביטולים. קשה לי לתאר את זה. הפעם לא חוויתי את חוסר המשמעות, אבל אמרתי: שוב להמציא את עצמי מחדש? איך? מה, להחליף מקצוע? הבנתי שאנשים רוצים את מה שיש לי לתת, אבל המסגרת המדינית הטרלולית שאנחנו חיים בה מאוד מאתגרת". הוא לא שוכח להיות אסיר תודה על כך שמצא דרך להתפרנס גם בתקופת הקורונה, "אבל הרבה מאוד מחבריי לא. זה היה כואב". בחנוכה הקרוב הוא ואסי יוצאים במופע חנוכה אמיתי, שאותו כתבו, בישלו ויצרו בתקופה של חוסר ודאות. "אנחנו מהמרים על מופע אמיתי עם קהל".

זאת נראית לי אופטימיות חסרת תקנה, מהממת ומטופשת.

"נעים מאוד, אני אופטימי חסר תקנה ומטופש. אני מאמין שאנשים לא יוכלו להישאר בבית השנה, הם ירצו לצאת ויחפשו הצגות ערכיות ואיכותיות, תכתבי 'הוא מצביע על עצמו'". היומן שלו מוכיח שההימור כנראה יצליח, טפו חמסה. יישובים וקהילות מזמינים אותם. המופע שלהם יעסוק בשבירת שיאים, התמדה, עבודה קשה ובסוף - אמון עצמי והדדי.

למען האמת, זו לא רק הקורונה. אומנויות הקולנוע והתיאטרון חוטפות בשנים האחרונות מהלומות קשות בקרב מול הטכנולוגיה. נטפליקס בצירוף מסכי הענק הביתיים מביאים לסלון של כל אזרח חוויית צפייה טובה ומגוונת. מי צריך תיאטרון? "התיאטרון יודע לנצח את נטפליקס", טוען רוזנהק, "אבל הרבה פעמים הוא לא מצליח, משום שהוא מנסה להידמות לו. וכשהצגה מנסה להידמות לתוכנית טלוויזיה היא נכשלת. יש הרבה הצגות שמביאות סיפור טוב בלי חידוש תיאטרוני, שהדיאלוגים של השחקנים בהן פשוט סטטיים. אז אדם אומר: אני אראה את זה על המסך, איכות הצפייה תהיה טובה יותר. בשבילי תיאטרון זה סיפור אהבה-שנאה מאוד יצרי. גדלתי בתיאטרון. בשלבים מסוימים בחיי הוא היה כל עולמי. ראיתי הצגות שליוו אותי חודשים אחר כך. אני בא לתיאטרון בשביל המפגש, בשביל להריח, בשביל לקבל כאפה, בשביל הרגש, והמון תיאטראות או לא מנסים או לא מצליחים לעשות את זה".

תיאטראות רפרטואריים, מסביר רוזנהק, מקבלים תקציב וצריכים להביא לאולמות כמות מסוימת של אנשים. את זה עושים באמצעות שחקנים סלבריטאים או מחזות ידועים מאוד. לא אלה ולא אלה מבטיחים משחק טוב או חידוש. "כשאני כן רואה ניסיון אמיתי לנצח את הדבר הזה, אני ממש מתרגש". הוא מספר על הצגת היחיד של אסי צובל 'חוזר הביתה', שהעלה במסגרת תיאטרון פסיק ועוסקת בפוסט־טראומה שלו ממבצע צוק איתן. "בהצגה יש הרבה בעיות, הרבה. אבל הוא בועט שם ונותן תצוגת משחק, אסי נותן את הקרביים שלו על הבמה, וכשההצגה נגמרת אתה אומר לעצמך 'את זה לא הייתי יכול לראות בטלוויזיה. שום טלוויזיה. בשביל זה היה שווה לי לקנות כרטיס וללכת בגשם ולנסוע לירושלים ולחפש חנייה'. התיאטרון יודע לייצר את זה. הנה הצגת יחיד בתיאטרון קטן, פיצוץ לפנים. יש כאלה".

מעניין. בדרך כלל אנחנו מחפשים את הדוגמה והמופת בהבימה או בקאמרי.

"את לא יודעת כמה הצגות של הבימה עזבתי באמצע. זה כל כך לא משנה לי מי התיאטרון שמציג. התיאטרון הוא שפה ואומנות עם כוח עצום, אבל האופן שבו האומנות מסובסדת בישראל משפיע על האומנות שאנשים רוצים ליצור. אם אני כותב מחזה מאוד בועט, הוא ייכנס לנישה מסוימת. לאן בסוף זה מתנקז? לזה שאתה צריך ליצור בעצמך. היום אתה יכול לשלוח את ההצגה שלך להרבה קרנות, אבל בסופו של דבר אין כמעט אומן שהוא רק אומן. בישראל אתה צריך להיות אומן ויזם".

וכאומן־יזם הוא ממש לא מתכוון לעצור בהצגת חנוכה הקרובה. "אני בתקופה שאני כל יום חווה קצת ראש השנה. אני מאוד פתוח לפרויקט הבא וליצירה הבאה וזה מפיח בי תקווה וגם מאוד מפחיד, במיוחד מפני שאנחנו לא מהלכים על קרקע בטוחה, גם לא מבחינה תקציבית. אנשים רוצים והגלגלים עובדים, אבל אף אחד לא יודע מה יהיה". אך כדרכם של אופטימיים חסרי תקנה, הוא מבטיח שתהיה עוד יצירה, "עוד תוכניות, עוד הצגות, אולי אפילו עוד ספרים".