בשוכבו על ערש דווי, יום לפני שנפטר מהעולם בחודש אב תשמ"ז, קרא יונה בוגלה לבנו זכריאס שיתקרב אליו עוד קצת כדי שישמע מה שיש לו לומר. "הוא תפס את ידי ואמר: 'אני מבקש, שמה שעשיתי בסודן לאחים שלי, תמשיך ותעשה. תעלה לישראל את אלה שנשארו באתיופיה'. זאת הייתה הצוואה שלו. הוא לא אמר לי 'שמור על האחים שלך' או 'שמור על אמא'. זה מה שעמד בראש מעייניו, ביתא ישראל. התרגשתי מאוד וחשבתי מי אני שאקבל את הצוואה הזאת. אבל בסופו של דבר בעזרת ה' עשיתי את זה בהצלחה עד שנת 1993". קולו של זכריאס נסדק כשהוא מספר, "בכל פעם שאני נזכר במילים שלו אני מאוד מתרגש".
"הדור הצעיר כמעט לא מכיר"
אי אפשר לספר את סיפור שיבת ציון של יהודי אתיופיה בלי להזכיר את השם של יונה בוגלה. אדם מסור ואמיץ, שפעל למען הכלל בלי להתייאש ובלי להתעייף. בשנים האחרונות החלו לקרוא על שמו רחובות, ויש על שמו מוסד לימודים וגם כיכר. כעת הוציא בנו את הספר 'על כנפי יונה' שמגולל את הביוגרפיה שלו מילדותו בכפר וולקה בשנת 1908, דרך הגעתו לישראל בגיל 15, לימודיו באירופה, ופועלו החינוכי והפוליטי מול הממשל האתיופי ומול אנשי הסוכנות בעניינם של יהודי אתיופיה. הספר גדוש בפרטים ועל הדרך הוא פורש את הסיפור של בני ביתא ישראל ושל מנהיגיה, וגם של אישים בישראל, אלה שהתנגדו לעלייה של העדה ואלה שתמכו וניסו לעזור.
"כשמלאו מאה שנה להולדתו של אבי הוצאנו חוברת שהייתה מיועדת לתלמידים", מספר זכריאס. "כשאספנו את החומר גיליתי שבארכיון הציוני יש המון מידע עליו ועל פועלו, אבי גם הביא לישראל חלק מההתכתבויות שלו עם כל מיני גורמים. כשראיתי את היקף החומר חשבתי שכדאי להוציא מזה ספר". זכריאס לא הסתמך רק על תכתובות ומסמכים אלא ראיין עשרות רבות של אנשים שעבדו עם אביו והכירו אותו. הספר יצא לאור באמהרית, ולאחר תיקונים והוספות ראה אור בעברית בהוצאת צמרת. זכריאס היה רוצה מאוד שהספר יגיע אל הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה, "הדור הצעיר של העדה כמעט לא מכיר את יונה בוגלה. בשנים האחרונות יש שעושים עליו עבודות בתיכון או באוניברסיטה, אבל זה לא מספיק. אני מקווה שהספר הזה ישפיע על הדור הצעיר. המבוגרים יודעים מי הוא, הם לא צריכים ספר. הדור הצעיר צריך להשלים הרבה ידע".
זכריאס הוא הבן השני מתוך שמונת ילדיהם של יונה וטייטו. הוא נולד לפני 72 שנה באתיופיה ועלה ארצה לפני יובל בדיוק. זכריאס למד באולפן בקיבוץ נגבה, באוניברסיטה העברית ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב מזרחנות ואפריקה. באותה תקופה היו בישראל רק כמה עשרות יהודים מאתיופיה. הבדידות הייתה קשה. "זה לא היה פשוט לבוא ממשפחה מאוד גדולה ופתאום להיות לבד. הקשר עם בני העדה שהיו בארץ לא היה קל. היינו נפגשים בסופי שבוע באשקלון או באשדוד, אבל זה קרה רק פעם בחודש־חודשיים".
זכריאס גדל באדיס אבבה, בירת אתיופיה. בילדותו המוקדמת אביו היה בבית. "היינו הולכים איתו לבית הספר וחוזרים איתו, כי המשרד שלו היה קרוב לבית הספר שלנו. אבל אז אבי הלך להקים את בית הספר באסמרה. החלו הגעגועים, לאמא היה הכי קשה. לנהל משק בית ולדאוג לילדים לבית הספר ולחינוך זה עומס גדול". במשך שנים היה יונה סובב בכפרים של ביתא ישראל, פותח בתי ספר וגם דואג לכך שאלה שנפתחו לא ייסגרו על ידי השלטון או אויבים מקומיים. "עשרה חודשים הוא היה בכפרים וחזר הביתה לחודשיים של החורף. מזל שהיה חורף, אחרת הוא לא היה חוזר. הוא היה מסור כולו לנושא של העדה". כשהיה מגיע יונה הביתה המתינו על שולחנו המכתבים שנשלחו לפעמים עשרה חודשים קודם לכן, ואנשים חשובים שהגיעו לבקר. הוא היה עובד על לוח עברי־אמהרי ולוקח אותו איתו בחזרה לגונדר. "הוא לא היה פנוי. כמעט לא דיברנו איתו". מאוחר יותר הפכו הילדים למעורבים בסוגיות שהעסיקו את אביהם, "הוא היה משתף אותנו בהתלבטויות שלו ולפעמים עניתי על מכתבים שהוא קיבל מכל מיני ידידים".
לבוגלה הייתה מסירות נפש נדירה שהתבטאה לא רק במישור המשפחתי. כשהיה בעיצומם של הלימודים לתואר ראשון באירופה, זכות נדירה מאוד במונחים של יהודי ביתא ישראל, הוא נקרא על ידי מוריו לשוב לאתיופיה וללמד בבית הספר שהוקם בה. בוגלה נענה לקריאה, עזב הכול ובא. כשהייתה לו עבודה בטוחה ומכניסה במשרד החינוך האתיופי, אך התעורר צורך לפתוח בתי ספר נוספים, הוא התפטר ובא. "כשאבי היה נער, המורה שלו ד"ר יעקב פייטלוביץ', שלקח אותו ואת חבריו לישראל, אמר להם: אתם תחזרו ותעזרו לעדה. אבי לקח את זה ברצינות. בהתחלה הוא רצה למלא את התפקיד שהטילו עליו המורים שלו. בהמשך זה הפך להיות החזון שלו, שהוא חייב לעזור לבני העדה שלו להגשים את החלום שלהם להגיע לישראל".
לצד הפעילות הרבה שלו בענייני חינוך בוגלה גם דאג לפתוח מרפאות לאנשי ביתא ישראל, בסיוע של גורמים שונים. המרפאות הללו שירתו את היהודים אבל גם את המקומיים, ובכל זאת לא מצאו חן בעיני השלטון. "הייתה אנטישמיות ושנאה גדולה ליהודים, וגם עבודה רבה של מיסיונרים שניסו למשוך את היהודים לנצרות. זה מאוד הרגיז את אבי וציער אותו". בוגלה הקים גם מושבה חקלאית בגבול סודן, "הייתה אמרה שהיהודים הגיעו לאתיופיה מצד מערב והם יחזרו אליה מכיוון מערב, אז הוא אמר: נקים שם מושבה חקלאית ואם ירצה ה' נחזור דרך שם לישראל. החל מ־1978 זה מה שקרה".
הממסד לא הכיר
בשנת תש"ח הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. יונה בוגלה שמח מאוד וכך אנשי ביתא ישראל. "היו כאלה שמכרו את כל הרכוש שלהם בכפר, הגיעו לאדיס ואמרו ליונה: באנו לעלות למדינת ישראל. הוא מאוד נבהל כי ידע שאין לו איך לעזור להם. מדינת ישראל לא קבעה שיהודי אתיופיה יכולים לעלות, להפך". כאן התחיל המאבק של בוגלה ואישים נוספים על הסכמת מדינת ישראל לעליית ביתא ישראל. בדרך הוא נתקל בחוסר הכרה של הממסד בכך שיהודי אתיופיה הם אכן יהודים, ומאמציו לא נשאו פרי תקופה ארוכה מאוד. כשמשכן הכנסת החדש נחנך בשנת 1966 בוגלה הוזמן לישראל ואף נכח בטקס. יש שנפגשו עמו, התכתבו איתו והכירו בו ובקהילתו, אבל יש אחרים שלא הכירו וידם הייתה על העליונה.
איך זה לא ריפה את ידיו של אבא שלך?
"בכל פעם שאבי הגיע לארץ הוא ביקש לפגוש את ראשי המדינה. ב־73' הוא רצה לפגוש את גולדה מאיר והיא לא הסכימה. במקומה הוא פגש את יגאל אלון ושרים אחרים. גם כשהיא ביקרה באתיופיה בשנות השישים היא סירבה לנסוע מרחק של עשרים דקות מגונדר, שם היא שהתה, כדי לפגוש יהודים. מבחינתנו זה היה גלוי. זה נבע מגזענות. מי שלא מתמצא בעניין יאמר מה פתאום, גולדה הייתה אישה נחמדה, אבל אנחנו ידענו וראינו מה עמד מאחורי זה".
בשנת 1973 פסק הרב עובדיה יוסף כי ביתא ישראל הם יהודים ומצווה להעלותם. שנתיים אחר כך החילה עליהם ממשלת רבין את חוק השבות. במקביל למהפך השלטוני בישראל השלטון באתיופיה התערער ובמדינה פרצה מלחמת אזרחים. לאחר מחאה של יוצאי אתיופיה בישראל מנחם בגין, ראש הממשלה החדש, התחיל להיפגש עם נציגי יוצאי אתיופיה על בסיס קבוע, ואף נמצאה דרך להעלות מאתיים מבני העדה. העסקה עם השלטון הקומוניסטי הייתה: נשק תמורת יהודים. ישראל תספק להם נשק והם יאפשרו לקבוצות של יהודים לעלות. פליטת פה של שר החוץ משה דיין קטעה את העלייה הזאת. מעט אחר כך התחילה העלייה דרך סודן, בשיתוף פעולה מלא של חלוצים מבני ביתא ישראל והמוסד.
כשההפיכה באתיופיה הפכה לעובדה השליט הקומוניסטי הורה לסגור את בתי הספר היהודיים. המורים והמנהלים של בתי הספר, כולל יונה בוגלה, היו במצב של סכנת חיים. חלקם נכלאו ועברו עינויים. אחרי ניסיונות לא מעטים הצליחו בוגלה, רעייתו ובת אחת שלהם לעלות לישראל. גם אחרי עלייתו הוא המשיך לפעול למען עלייה גדולה ונרחבת של בני קהילתו. כמה שנים אחר כך חלומו התחיל להתגשם בדמות מבצע משה. "כשזה קרה, ידידו חיים הלחמי איש הסוכנות בא בלילה ולקח אותו לשדה התעופה כדי לפגוש את העולים. הוא ידע שיונה עבד על זה עשרות שנים. זה היה רגע היסטורי". עם כל ההתרגשות יונה בוגלה לא שכח לרגע את אלה שנותרו מאחור, "הוא שמח שהוא הגשים את חלומו. זה לא דבר פשוט. רבים ממנהיגי יהדות העולם חלמו לעלות לישראל ובסוף לא הגיעו, אבל יונה הגשים את החזון שלו. מצד שני באתיופיה נשארו יהודים ללא הגנה והוא דאג שככל שיעבור הזמן יהיו להם יותר צרות". אחרי מבצע משה בוגלה, שכבר היה מבוגר, לא נח לרגע. "בכוחות שנשארו לו הוא היה מסתובב במרכזי קליטה, אוסף את הצוות והמדריכים ומסביר להם על התרבות של העולים כדי שלא יתייחסו אליהם בזלזול. זה ממש העסיק אותו. הוא כל יום שאל מה שלום אחינו במדינת ישראל, מה התחושה. הוא לא היה שקט".
מה הוא היה אומר היום על המקום של העדה בתוך מדינת ישראל? כי מצד אחד רואים השתלבות מדהימה של בני העדה, אך מצד שני עדיין יש גזענות ופערים כואבים.
"אחרי שיונה נפטר נוצרה תהום עמוקה בעדה. אין מנהיגות. כל בחור צעיר אומר 'אני אחראי', אבל אין אנשים שיכולים למלא את המקום שלו. זה עדר בלי רועה. אם הוא היה, הוא היה עושה סדר. אני מצטער שהוא הלך בלי להשאיר אחריו מנהיג שיטפל בדברים.
"לפעמים כשאני נוסע אני עוצר לחיילים יוצאי אתיופיה טרמפ וישר שואל אותם: 'מאיזה כפר באו ההורים שלך?'. אין להם תשובה, הם לא יודעים. היום הדור הצעיר נמשך אחרי התרבות האפרו־אמריקנית וזה חבל, זה כואב לי, את מבינה? אין מה להשוות בין אפרו־אמריקנים ליהודי אתיופיה. אנחנו הגענו לישראל מתוך ציונות. כואב לי גם שהרבה צעירים הגיעו לארצות הברית ומסתובבים שם. זה מתסכל. מצד אחד אני מבין אותם, הם לא מצאו כאן את המקום שלהם, מצד שני אנחנו סיכנו את החיים כדי להביא אותם לכאן. רצינו שיהיו אזרחים ישראלים, שיהיו חלק ממדינת ישראל".