המחלוקת שהייתה בזמן מרן הרב קוק זצ"ל איך להתייחס לפורקי עול, האם ראוי להפריד את האומה שהכשרים נושאי דגל ד' לא יהיה להם שום יחס עם פורקי עול הפושעים, או שמא כוח השלום הכללי מכריע את הכול (אורות התחיה כ') - מחלוקת זו מתפשטת וחודרת לתוך מחנה הציונות הדתית.
יש חלק שמבקש לפרוש ולהתבדל משאר החלקים באומרו שרק הוא נאמן נאמנות מלאה לתורה ולמצוות, מה שאין כן השאר. ויש המבקשים לשמור על אחדות המחנה, שכולו דוגל בשמירת תורה, ורואה את יד ד' הגואלת אותנו, ושותף בכל מהלך התחייה ובחיזוק המדינה והעם.
מרן הרב באורות התחיה הנ"ל אומר שמי שמבקש להפריד בין שומרי המצוות ובין הפושעים פורקי עול, הוא נוהג כאותה אישה במשפט שלמה הטוענת "גזורו", שכל עניינה "גם לי גם לך לא יהיה". גישה זו ראויה להידחות. האמת עם האם הרחמנייה האומרת לא לגזור אלא להיות מאוחדים. כי לגזור זה להמית, אין קיום לחלקים בפני עצמם. אם כן על אחת כמה וכמה צריכים לשמור על אחדות ולא להפריד בתוך מחנה הציונות הדתית. הרי כל חלקי הציונות הדתית שואפים לשלמות התורה העם והארץ, כולם רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינת עם ישראל בעלת אופי יהודי אמוני אוהב תורה ומצוות. ביסודות כולם מאוחדים, הרי זו המהות של הציונות הדתית, שאיפת האחדות.
השלום מעל לאמת
יש חילוקי דעות על הדרך להשיג את המטרה, יש חילוקי דעות על ההדגשים, וכמה שחילוקי הדעות גדולים ונראים עמוקים, היסודות המאחדים גדולים יותר ורק ביחד נוכל להגיע לתיקונים גדולים של המדינה והעם. כאשר חכמינו אמרו שהכוח של רבים גדול מכוחם של יחידים, הם ידעו שככל שהציבור גדול יותר הוא יותר מגוון והפערים בתוכו מתרחבים, ואף על פי כן אמרו שיש להתאחד כדי לנצח, יש להתאחד סביב המטרה המשותפת. אמרה תורה: "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו". חמישה שרודפים מאה כל אחד רודף עשרים, ומאה שרודפים רבבה כל אחד רודף מאה, כלומר פי חמישה מאשר יחידים.
בספר אם הבנים שמחה יש פרק על חשיבות האחדות, ושם הוא אומר: "אל תאמינו לאלו שבאים לעשות פירוד בין דביקות ישראל... מפני שהוא סכנה ליהדות. ואפילו לו יהיה כדבריהם ח"ו היה איזה שמץ סכנה, יותר אהוב לקב"ה שיהיו לאחדים באחדות ממה שיהיו פרודים, כמו שכתב השל"ה בשם חז"ל... ויותר נאמנים לנו דברי חז"ל והשל"ה מדברי המפרידים בין הדבקים".
והוא מביא שם את דברי המהר"ל שהשלום הוא שמו של הקב"ה וחותמו אמת. שמו של אדם קרוב לעצמותו יותר מחותמו, וכך אצל הקב"ה. ועל כן הרבה פעמים צריך לוותר על האמת, שהיא רק חותמו, למען השלום שהוא שמו של הקב"ה. ובעל אם הבנים שמחה אומר שעל כן החיוב מוטל בראש וראשונה על הרועים והמנהיגים בישראל להשתדל בכל עוז ומאמצי רוחם לעשות שלום בישראל ולקרבם זה לזה, שיהיו באהבה ובאחדות זה עם זה.
ואני מוסיף, בראש ובראשונה מוטל החיוב על רבותינו, רבני הציונות הדתית בכלל, ועל רבותינו תלמידי מרן הרב ומרן רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל בפרט. שהיה חוזר ומשנן לנו את דברי הנצי"ב בפתיחה לספר בראשית להיזהר ממחלוקת לשם שמיים שעושה פרודים. יש מקום למחלוקות ענייניות לגופו של נושא, אין מקום לפירוד ולפסול זה את זה, אלא לנהוג בדרך של כבוד הדדי כפי שנהגו בית הלל.
מי שיתבונן היטב בדברי הנצי"ב יראה שבדיוק על סוג זה של מחלוקת בין תלמידי חכמים שקיימת היום דיבר הנצי"ב. התורניים בציונות הדתית פוסלים את האחרים, הליטאים פוסלים את החרד"לים, תלמידי ר' שמואל פוסלים את הליטאים, נטורי קרתא את תלמידי ר' שמואל, וכולם כוונתם לשם שמיים וכולם צדיקים, וכבוד שם שמיים יורד ויורד.
כל אחד צודק מנקודת מבטו
חילוקי הדעות הגדולים בין תלמידי החכמים נובעים מהמקום הרוחני שכל אחד נמצא בו. מרן הרב זצ"ל הגיע למעלה רוחנית גדולה, ומשם ראה את המציאות באופן גדול ושונה מתלמידי חכמים שלא הגיעו למעלתו. משל למה הדבר דומה? לעומד על מגדל גבוה שממנו הוא צופה למרחקים ורואה מראות שלא רואים אלו שעומדים על הקרקע. העומדים על הקרקע חושבים שהוא על המגדל מדמיין דמיונות, שכן הם לא רואים כך את המציאות והיא שונה לחלוטין ממה שהוא אומר.
וזה מה שאומר הפסוק "כל צופייך נשאו קול יחדיו ירננו". הצופים עומדים על מגדלים גבוהים ורואים מרחוק ומספרים הנה הגאולה באה, הם רואים "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון", והעומדים על הארץ רואים קשיים ומעצורים. הווה אומר, כל תלמיד חכם רואה מהמקום שבו הוא נמצא, ועל כן כל תלמיד חכם צודק בראייה שלו ואין לו אלא מה שעיניו רואות, ובהתאם לכך הוא מגבש את דעתו.
אך הוא צריך להבין שתלמיד חכם אחר נמצא במקום אחר, ומהמקום שהוא נמצא הוא גם צודק בראייתו. כל תלמידי החכמים עומדים על אותו מגדל המכוון לאמיתה של תורה, אך כל אחד נמצא בקומה אחרת וכל אחד מסתכל מחלון אחר. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
זאת ועוד, תלמיד חכם שנמצא בקהילה תורנית דורש ומכוון את הקהילה באופן אחר ממה שהוא בעצמו היה דורש ומכוון אילו היה בקהילה שאינה תורנית. אין מחלוקת שבכל מקום צריך לומר את דברי התורה לפי כוח המקבלים. הקהילות מגוונות והתורה מופיעה על ידי תלמידי חכמים באופנים שונים, וכולם הופעות של התורה, וכפי שאמרה הגמרא במסכת חגיגה: "הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים, כולם ניתנו מרועה אחד".
מרן הרב מסביר את דברי חכמים שאמרו "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", שאין הכוונה שכולם בדעה אחת - זה אינו שלום. שלום הוא אחדות של דעות שונות והופכיות זו מזו ובכל זאת מאוחדים. וככל שהפערים גדולים ובכל זאת מאוחדים כך השלום גדול יותר, כי כוונת כולם לאמיתה של תורה ולשמו יתברך.
על כן אנא תלמידי החכמים רודפי השלום, השמיעו את קולכם, כתבו ופעלו להרבות שלום בין תלמידי חכמים ובין חלקי הציבור בתוכנו, ובתוך כל שומרי התורה ובתוך העם כולו, השמיעו קול גדול שיגבר על קולות הפירוד והמחלוקת, ובכך נקרב את הגאולה העומדת לפתחנו.