כנס אקדמאי ישראלי-מרוקאי ראשון מסוגו יתקיים בתחילת השבוע הבא תחת הכותרת 'תרבות ומשפט עברי במרוקו'. על הכנס בהובלת מרכז דהאן ואוניברסיטת בר אילן שוחחנו עם הרב פרופ' משה עמאר שירצה על החידושים והתעוזה בתקנות מועצת רבני מרוקו באמצע המאה הקודמת.
הכנס, מספר הרב פרופ' עמאר יתקיים בשלוש שפות כאשר המרצים שיגיעו ממרוקו ידברו צרפתית שתתורגם לעברית והישראלים ידברו בעברית שתתורגם לצרפתית עבור האורחים ממרוקו. לדבריו לא היה מורכב או קשה לעניין ולהביא לישראל את המרצים ממרוקו, והעיסוק במשפט העברי מסתבר בהחלט מעסיק את האקדמיה במרוקו משום "מרוקו היא המדינה היחידה שכל נושא המעמד האישי נדון בבית דין רבני", אומר פרופ' עמאר המעיר כי למעשה פסיקת בתי הדין הרבניים היא חלק מהמשפט במרוקו.
בהרצאתו יתמקד פרופ' עמאר בתעוזה שגילתה הפסיקה ההלכתית במרוקו, תעוזה שהצריכה גם אומץ רב שאיפיין פוסקים יוצאי מרוקו רבים. מדבריו של פרו' עמאר עולה כי המקור לתעוזה זו הוא הגיבוי הציבורי הרחב אותו קיבלו רבני מרוקו לפסיקתם בעקבות שיטת הכרעה ייחודית:
"מרוקו היא מדינה גדולה והקהילות בה היו מבודדות. אדם יכול היה לחיות כל חייו בקהילה בלי לצאת ממנה וכך נוצר פסיקה שונה בכל קהילה, וכל עוד לא היה קשר בין הקהילה השתמרה ההלכה המיוחדת לכל מקום. כשהשתפרה התנועה בין הקהילות עלתה השאלה איך לנהוג. כדי לפתור את הבעיה הוקמה מועצת רבנים שנועדה לחקור את השינויים ואת המקורות ולהמליץ מה להפוך לפסיקה אחת שתתקבל על כל יהדות מרוקו".
דוגמא לפסיקה שכזו מוצא פרופ' עמאר בסוגיית הייבום שהייתה מקובלת במרוקו, אך היו נשים שלא רצו להתייבם ולהינשא לאחיו של בעליהן המת. התעוררה השאלה האם בשל כך הן תישארנה גלמודות לכל חייהן, והמענה התקבל על ידי אותו כינוס של מועצת רבני מרוקו שדנו בסוגיה והכריעו שנכון במקרה שכזה לכפות על היבם לחלוץ.
פרופ' עמאר מציין כי באופן הזה הוכרעו שאלות רבות בתחומי הלכה שונים וכך לטעמו ראוי ונכון היה שיקרה גם בארץ ישראל, אך במקום להתלכד להלכה אחת שתהיה מקובלת על כלל היהודים בארץ התפחתה תופעה הפוכה של ריבוי הלכות ומנהגים החלוקים זה על זה.
על כינוס מועצת הרבנים במרוקו מספר עמאר כי התכנסות זו ריכזה אליה את רבני מרוקו מכל הקהילות כאשר לקהילות גדולות ניתן ייצוג רב יותר במעין שיטת האלקטורים האמריקאית. לקראת כל כינוס קיבלו הרבנים את רשימת הנושאים שיידונו בכינוס ואת ההצעות שצפויות לעלות בו, הם נערכו לקראת הדיון מתוך היכרות עם המקורות הרלוונטיים וכך יכלו להביע עמדה מבוססת בכינוס עצמו. את ההחלטה קיבלו הרבנים בהצבעה בה הכריע הרוב וההחלטה חייבה את כלל יהודי מרוקו.
פרט נוסף עליו מספר הרב פרופ' עמאר הוא שמירת המחלוקות בין הרבנים בחדר הדיונים הסגור. הציבור לא ידע מיהו הרב שהחמיר ומיהו הרב שהקל. תוכן הדיונים ועמדות הצדדים נשמרו בסוד כאשר המטרה היא שמחדר הדיונים תצא אך ורק פסיקה אחת. עוד הוא מספר על קשר אמיץ וחברי עליו הקפידו לשמור הרבנים בינם לבין עצמם על אף המחלוקות ההלכתיות שביניהם.
עוד מוסיף פרופ' עמאר ומספר על אחד המקרים בהם לא הסתפקו הרבנים בהכרעתם שלהם, אלא ביקשו את הסכמת הציבור לפסוק. היה זה בשאלת מעמדן של נשים בירושה. קהילות מרוקו נחלקו לארבע שיטות שונות באשר לירושת אישה והסוגיה, הכרוכה במנהגים קדומים של כל קהילה וכל שיטה, הגיעה לפתחה של מועצת הרבנים, אך לפני שקיימו את הדיון בנושא ביצעו משאל עם בקרב הקהילות, האם יהיו מוכנים לקבל את הפסיקה שתצא מחדר הדיונים של מועצת הרבנים. תשעים אחוזים מהקהילות הסכימו לקבל על עצמן את הפסיקה, תהא אשר תהא, ובהתאם נכנסו הרבנים לדיון ופסקו כיצד תירש אלמנה את רכוש בעלה אם יש לה ילדים בנים, אם יש לה בנות ואם יש לה בנים רבים, מענה הלכתי לכל מציאות.
פרופ' עמאר מספר כי עם הקמת הרבנות הראשית ביקש הרב קוק לפתור את סוגיית מעמד הנשים בבית הדין לנוכח טענותיה של שדולת הנשים, אך הסוגיה לא נפתרה למרות שורת דיונים שהתקיימו בעניין. הרב הרצוג ששמע על תקנות רבני מרוקו ביקש מהרב הראשי של מרוקו לקבל לידיו את כל החומר שעל פי ניתן לדון ולהכריע בסוגיות אלה וברוח הדברים כתב ספר על התקנות שניתן לתקן בענייני ירושה, אך בחר שלא לפרסם את הדברים והמסקנות העולות מהם.
ד"ר שמעון אוחיון, מנהל מרכז דהאן למורשת יהדות המזרח ומארגן הכנס, אומר כי "בניגוד לשלום הקר ביננו לבין המצרים וירדן בהן הרחוב המצרי והירדני עוין את ישראל, במקרה של מרוקו מדובר ביחסים בין השלטונות ובעיקר ביחסים חמים בין האזרחים. אנו גאים לקיים כנס בהשתתפות חוקרים ממרוקו ומישראל בנושא תרבות ומשפט עברי במרוקו, נושא חשוב ומרתק. כאשר מדובר בהסכם שלום עם מרוקו – מדובר בצעד טבעי".