גאולה כהן, כלת פרס ישראל, חברת הכנסת לשעבר, חברת ליכוד ומרכז הליכוד, אומרת בשיחה לערוץ 7 כי ימים אלו מזכירים לה את ימי קמפ דיוויד לפני 25 שנה, בהם נזרע, לדבריה, זרע הפורענות.

היה ברור, אומרת כהן, גם אם לא למרכז הליכוד או לרוב העם, שתמך אז בהסכמי קמפ דיוויד, כי המדינה הפלשתינית יצאה לדרכה משם, והיה אפשר בתחנותיה הרבות לעצור אותה, ולא עשו זאת. אפילו אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר, יצחק שמיר, נכנע והלך לוועידה בינלאומית, שם הופשרה, לדבריה, ההקפאה.

כהן ציינה עוד כי אף על פי שמרכז הליכוד הצביע נגד מדינה פלשתינית והביע התנגדות נחרצת לכך, לא הייתה פעילות תקיפה יותר משום שלא האמינו כי שרון ייכנע למפת הדרכים. "גם אני", אומרת כהן, "מודה בחטאי, כי עד לרגע האחרון האמנתי ששרון עם חזון ההתיישבות ועם המאמץ ההתיישבותי שהוא השקיע כמכשול למפת הדרכים ביש"ע ינצח את שרון הפרגמטיסט".

לדבריה, נכשלה כרבים בהערכתה זו, ואת תגובת האלם של אנשי הליכוד היא מסבירה בהלם שהם היו שרויים בו בשל אהבתם לאיש ולכוחו. "גם אני אוהבת אותו, אבל איני עובדת אלילים", אמרה כהן.

לדבריה, המאחזים וההתיישבות ששרון עצמו בנה והצמיח בכוח "ברגעי שליחות גדולה", כלשונה, הם אלו שימנעו ממנו את המעשה. "ההתיישבות", אומרת כהן, "חזקה משרון", אך עם זאת המחיר שיהיה צריך לשלם בעבור קבורתה של תכנית נוספת "בבית הקברות הפוליטי של המזה"ת" יהיה נורא.

תהליכים גדולים עוברים על עם ישראל, והם אינם קשורים דווקא בהחלטות הממשלה או בהסכמים שהיא חותמת, אומרת כהן ומוסיפה כי "דיו ההסכמים נמחקת פעמים רבות בדם, במציאות שבשטח".