מחר (שלישי) יקיים ארגון יוצאי מרכז אירופה אזכרה שנתית ויום עיון לציון 83 שנים לפוגרום ליל הבדולח. שאול שפילמן היה אז ילד בגיל 7. שוחחנו אתו על המראות של אותו הלילה נצרבו בו ונותרו בו עד היום.
"זה היה הפוגרום הכי קשה באירופה המערבית מאז שידוע לי על פוגרומים", אומר שפילמן ומספר את סיפורו: "כבר לא גרנו אז בבית הראשון שממנו גרשו אותנו בתחילת ההצטרפות של אוסטריה לגרמניה. לקחו לנו את הרכוש ועברנו לגור במרכז וינה. האזור הזה היה די עמוס באנשי SI, היו שם מפקדות שלהם".
ובאותו ליל הבדולח, הוא מספר: "היינו בבית. אבא שלי אמר לכבות את האורות בבית ולסגור וילונות. ראינו משאיות עם אנשי ה-SA, שהיו בריונים, ממש חיות אדם, וגם נוער היטלר הסתובבו ושרו סיסמאות כמו 'נמשיך לצעוד כאשר דם היהודים ייזל מהסכינים שלנו'. אבא שלי אמר להתרחק מהחלון. פחדנו, כי הם פרצו לדירות שהם ידעו שיש בהן יהודים. הם עצרו את האבות ושלחו אותם אחר כך למחנה הריכוז בדכאו".
"לאבא שלי היה רישיון מהממשל הגרמני כי הוא עבד בקהילה היהודית של וינה", מספר שפילמן וחוזר אל המראות והקולות מאותו לילה: "שמעתי צרחות בכי קללות. גרנו לא רחוק מהרובע היהודי בוינה, שם היו הרבה בתי כנסת והם העלו את כל בתי הכנסת באש. השמים היו אדומים מהלהבות. ברחוב היה תוהו ובואו. יהודים ניסו לברוח הביתה, נתפסו בדרך והיכו אותם. זה גרם לי לטראומה קשה, אחרי שכבר היו לי טראומות מהכיבוש הגרמי של אוסטריה". את המראות הקשים ראה כשהציץ מהחלון החוצה אל עבר הרחוב
"במשך שבוע לא יצאתי מהבית. אחר כך שמעתי ששרפו ספרים באוניברסיטאות כי חשבו שזה קשור ליהודים. למחרת הרוחות נרגעו וכל מה שהיה זה חלונות מנופצים וחלונות ראווה של חנויות של יהודים. החיים חזרו למסלולם חוץ מזה שהיהודים פחדו לצאת מהבית", הוא מספר.
"יהודים הלכו כבר עם הטלאי הצהוב אז לא היה בעיה לזהות אותם, מעבר לחרדים שהיו עם זקנים ופאות. גררו אותם לפינה והיכו בהם מכות רצח, חתכו זקנים ופאות, וכל מה שיכלו להציק להכאיב הם עשו". מספר שפילמן.
בהמשך, הוא מספר, נשלפו היהודים ממרכז וינה ונשלחו למחנה ריכוז: "בסוף ספטמבר 42' נעצרנו בשתיים בלילה. דפקו לנו בדלת. היינו מבוהלים כי תיארנו לעצמנו מי יכול לבוא בשעה כזו. נכנסו שני אנשי גסטפו ואיתם אנשי SS חמושים. הם אמרו לנו לארוז מזוודה עם בגדים חמים בתוך עשרים דקות. ירדנו למטה. הייתה שם משאים של ה-SS וכבר היו בה כמה משפחות".
"אספו אותנו לבית ספר יהודי נטוש עד שהתמלא טרנספורט של 5000 איש ומאוחר יותר העבירו אותנו לגטו טרזנשטט שם היינו 13 חודשים. זה היה גטו תעמולתי של הנאצים כלפי העולם והצלב האדום. כל משפחה קיבלה חדר ואת הילדים העבירו למעין פנימיית ילדים. הלכתי לפנימיית הילדים, כדי שיהיה פחות צפוף בבית ושם סיפרו לנו על פלשתינה, הקיבוצים וטרומפלדור כדי להעביר את היום".
ממשיך שפילמן ומספר את סיפורו: "לקראת אפריל מי שהתנדב עבד בגן הירק של הנאצים ליד פראג ובסופי שבוע קיבלנו קצת ירקות כבונוס, וזה עזר לנו לשרוד. הייתי מביא לאימא שלי שהייתה מבשלת מרק ירקות שהספיק לשבוע. עבדתי שם עד תחילת החורף כשכבר לא הייתה עבודה בגינון. הם ארגנו טרנספורט מטרזנשטט לאושוויץ באמצע נובמבר 43', גרשו אותנו מהגטו לאושוויץ וזה היה גיהנום עלי אדמות. הורידו אותנו מקרונות המשא עם מכות, היינו צריכים לקפוץ מהקרונות לרמפה והזקנים לא יכלו לקפוץ, הם נפלו ואנשים מעכו אותם למוות. חשבתי שאני מת מפחד שם".
"למזלנו לא הייתה סלקציה. את כל הטרסנפורט העבירו למחנה משפחה, אבל התנאים היו גרועים מאוד. היו שם מגפות, מחלות וצפיפות. הגברים הופרדו מהנשים. אנשים מתו מכל מיני סיבות, מרעב, טיפוס, דיזינטריה ועוד", הוא מספר.
את סיפורו האישי יפרוס שפילמן באירוע האזכרה לציון 83 שנים לליל הבדולח, אירוע שיתקיים במוזיאון 'אנו' שבתל אביב החל מהשעה 10:00 ויהיה פתוח לקהל הרחב.
דבורה הברפלד, יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה: "מדי שנה אנו מצווים להזכיר את קרבנות הפוגרום הנורא שהתחולל בלילה שבין ה 9-10 בנובמבר 1938 כנגד היהודים ברחבי גרמניה ואוסטריה. אל לנו לטעות בשם "ליל הבדולח" שהוא ביטוי שטבע המשטר הנאצי ובכך השיג אפקט של המעטה של אותו אירוע, אותו אפקט שבגרמניה של היום מבקשים לסלקו. בלילה זה המון משולהב היכה ורצח יהודים, הצית מאות בתי כנסת, ובתי עסק וחילל קברים יהודיים".
"פוגרום "ליל הבדולח" הידוע גם כפוגרום נובמבר 1938, היווה שלב קיצוני ברדיפת יהודים ואולי אף סימן את ראשיתה של שואת העם היהודי שהיא מעבר לכל בינת אנוש. ארגון יוצאי מרכז אירופה לקח על עצמו לקיים מדי שנה עצרת זיכרון זו על מנת להנכיח את הנושא לציבור הישראלי, תוך עידוד שיח ומחשבה ביקורתית למען דורות ההמשך ותוך לימוד לקחי העבר".