השבוע צוין ברחבי ישראל חג הסיגד של יוצאי אתיופיה ומציין את הכמיהה והמסירות בעלייה מאתיופיה לישראל. שחרית וזאן, מנהלת בית הילדים 'אמונה' בעפולה, הובילה לפני 25 שנה מסע שעשה את הדרך ההפוכה.
"כשהילדים הגיעו לכאן אחרי מסע ארוך עם תלאות בדרך, אבדן הורים, מצוקה וחולי ללא פרידה ועיבוד, ראינו שאמנם יש ילדים ששפר עליהם מזלם ויש להם כוחות ותעצומות נפש והשתלבו והניחו בצד את התלאות, אבל היו ילדים שנשארו עם התחושה הקשה. היה קשה לתקשר איתם. הם היו מכונסים ועצובים, דיברו על מה שהיה שם ועשו אידיאליזציה לעבר באתיופיה", היא מספרת.
על מנת להקל על הקושי הנפשי של אום תלמידים העלתה שחרית הצעה למי שהיה אז רכז פנימייה ובימים אלה הוציא לאור ספר המתעד את קורותיו של המסע ההוא עם התלמידים, הסופר עמנואל בן סבו. "אמרתי לו שאם יש מסע לפולין בוא נעשה משהו כזה לאתיופיה. יש ילד שלא התחבר לשום דבר וכו'. עמנואל נדלק והתחלנו להריץ את הרעיון", היא אומרת ומציינת את הקושי המיוחד לתקצב מסע שכזה בעיקר לילדים שמגיעים מרקע סוציואקונומי נמוך ביותר ולעיתים ללא משפחות כלל.
"מדובר בהוצאה ענקית. גייסנו את 'אמונה' בארץ ובאנגליה שנרתמו לעניין. דיברנו עם נשיא המדינה דאז, עיזר ויצמן, הג'רוזלם פוסט וצלמים הצטרפו ותיעדו הכול", היא מספרת. "לפני שיצאנו עשינו עבודת שטח, ערכנו שאלון שבו שאלנו מתי הם יצאו, איך, איפה הכפר, מה השם שלו, אם לא יודעים את השם אז ליד מה נמצא הכפר. כך אספנו אלמנטים שיסייעו לנו למצוא את המקומות הללו. יצרנו קשר עם מדריך מאתיופיה שעשה מסלול כזה ובנינו מסלול לכפרים, לבית העלמין שבו נקבר אביב, לבית הספר. זה היה מרגש ומסעיר. זה היה להציב את המצוקות מול הפנים. ראינו שם מראות קשים של ילדים בעלי מומים שנוצלו על ידי המשפחות כדי לאסוף צדקה. ראינו נכות נוראית", מתארת שחרית.
ולילדים שיצאו למסע התגלה לעיתים עברם בגודלו האמתי, ללא האידיאליזציה שלו: "מה שהם תיארו כאוהלי ענק שהיו להם התגלה כבקתת בוץ קטנה שבה התגוררו הכבש והילדים יחד, שם המטבח וכו'. הם אמרו לי 'המנהלת, זה השתנה..'. בכל ערב ישבנו, דיברנו, שפכנו, כאבנו וצחקנו. היו שם אמירות מדהימות כמו 'עכשיו אני יודע כמה טוב לי בארץ, כמה לא חסר לי עכשיו כלום'. אחד הילדים אמר שהוא מתפלל לזכות בפיס כדי לחזור לכאן ולבנות להם בית ספר ולעזור לילדים כאן".
"באחד המפגשים הנוגעים האלה שאלתי מה דעתם שנערוך תערוכה למה שקורה כאן. הייתה דממה ואחר כך הם ביקשו שנראה גם דברים טובים. הלכנו לבית העלמין ולא מצאנו את הקבר של האבא של אותו תלמיד. ביקשנו מהנוצרי ששמר על המקום שיראה לנו איפה נקברו בתקופה מסוימת ושם הוא אמר קדיש ועשינו השכבה. היו רגעים מדהימים".
וכשחזרה הקבוצה לארץ ניתן היה לראות שהם נפתחים, "הייתה הארה על הפנים שלהם. ראשית, הם נבחרו לצאת וזה היה עבורם פרס ענק. הם הגיעו למקום שמכיל ומקבל אותם, שהתנאים בו אחרים. אצלנו כל ילד למד מוסיקה וקיבל שיעורי עזר וחוגים. לא ויתרנו. נוצרה אצלם השלמה".
מאז המסע ההוא לא חזרה שחרית לאתיופיה, אך לטעמה ראוי היה שמסעות דומים יתקיימו ויסייעו בקליטתם של בני העדה, אם כי כעת נראה שהשנים שחלפו מעט מרחיקות את הצורך במסעות שכאלה, מאחר והעולים כבר התבגרו ומצאו דרכים אחרות להתגבר על הקשיים.
