הכדור במגרש שלנו

יש לנו חברים שהם כמו משפחה. כן, סביר להניח שבעבר כבר פתחתי טור או שניים במשפט הזה. אבל אנחנו בחודש כסלו, חודש הניסים, ואומרים שיש לפרסם את הנס שהבורא עושה עמך. אז אני מפרסמת. החברים האלה הם הנס שלי, שלנו, כמשפחה. בכל מקרה, הבעל ואני כמו חתול ועכבר. אנחנו הפכים גמורים ולא מסכימים על כלום. אני רגשנית ובכיינית, הוא ציניקן מדופלם. אני בוררת מילים, הוא יורק אותן דוך, בלי רחמים. אני יסוד הרוח, מחוברת לבלון הליום, הוא יסוד העפר, עם רגליים נטועות עמוק באדמה. אני מקשרת את עצמי לצדיקים, הוא חסיד של השולחן ערוך. אני שונאת כלים חד־פעמיים, הוא דוגל בלא לשטוף כלים. אני ממחזרת כפייתית, הוא טוען שה' יסתדר עם עולמו וימצא פתרון לזבל של כולם. מזל שלפחות בנושאי הקורונה מעוררי המחלוקות ראינו עין בעין. אחרת היו פיצוצים.

פעם, כשהיינו שנינו צעירים וערניים יותר, היינו מתווכחים בקולי קולות. ויכוחים ארוכים ומתישים. חברתי אהובתי, יעני אשתו, בהיותה ילדה להורים גרושים, הייתה נלחצת מהדיונים הסוערים ובורחת לחדר. מאז התמתנו שנינו, אבל אתם יכולים להבין את המתרחש בשולחן השבת, שלא לדבר על אלף הסעודות של ראש השנה. למרות כל הנאמר לעיל הוא אחד מחבריי הטובים. אני חושבת שמעטים הנושאים שאני לא מתייעצת איתו בהם. אולי כי אני יודעת שאקבל דעה נגדית שטוב לי לשמוע, אולי כי אני בטוחה שהיא גם תגיע עטופה באהבה ובאכפתיות אמיתית. כשנפגשנו בשישי שעבר, עוד לפני השלום־שלום, הוא פתח בוויכוח מספר 3,856,324. "את בטח מאושרת אש מהמס על החד"פ והשתייה המתוקה". "ברור, ויפה שעה אחת קודם". "נו, עכשיו את יכולה להירגע, העולם יינצל..."

להוקיר את השפע

לחברים שלנו ולנו יש מכרים משותפים שיצא לנו להשתכן בביתם. אני נזהרת בדבריי, מטשטשת כל סימן היכר ולו בגלל הפסקה הבאה. המכרים הללו, מלבד הפלוסים הרבים שלהם, הם גם אנשים שלא מקפידים בענייני חומריות. הם מודעים לזה ומתנהלים ככה בכוונה תחילה. לפני שביקרנו אצלם הם אמרו בכנות: "קחו בחשבון, הבית שלנו לא מדוגם. אנחנו לא מקדשים את החומר. הוא לא נמצא בשום מקום בסדר העדיפויות של הערכים שלנו". סבבה, חשבנו. מה שלא לקחנו בחשבון הוא שאומנם הם אנשי אמת שלא הסתירו את הנושא, אבל הם גם אנשים שממעיטים בתיאורים. משמע, להגיד שהבית היה לא נקי זה כמו שבפרשת נח אמרו על החיות שהן אינן טהורות. תבינו לבד.

מרגע שרגלי דרכה בבית הייתי עסוקה בלנקות. לא כדי להשאיר אחריי ואחרי ילדיי מצב שפוי, אלא כדי שאוכל לכבות את האור בלי לחטא אחרי זה את הידיים. ניכר היה שבבית גרים ילדים לרוב. משתוללים, שמחים, חיים. בתמורה לשמחת החיים המשפחתית מצב הריהוט היה בהתאם. בלוי, קרוע, ראה ימי זוהר בעשור אחר. ניהלתי עם חברתי שיחה בנושא והחלטנו לדון לכף זכות את ההזנחה המכוונת. חברתי אמרה: "תראי, יכול להיות שמבחינה חינוכית הם משדרים לילדים מסר מדהים - פשוט תחיו, אל תפחדו. אל תלכו על קצות האצבעות. פשוט תהיו נוכחים במלוא שמחת החיים שלכם, בתוך המשחקים והתפרצות האושר. החומר נמצא פה כדי לשרת אתכם ולא ההפך. זה מקסים, לא?"

עניתי ככה, בפחות כף זכות: "את יודעת מה? אני לחלוטין יכולה להקביל בין הסיטואציה הזאת ובין הוויכוח עתיק היומין שלי עם בעלך על מיחזור וענייני דאגה לאקלים. הוא טוען: אנחנו נלכלך, השם יסתדר, זו קטנות אמונה לחשוב שהוא לא מסוגל לזה. אני אומרת: לא. אנחנו צריכים ללמוד מיעקב אבינו. יעקב שהיה עשיר במקנה, יעקב שהעיד על עצמו שהשם בירך אותו בכול, חזר לקחת את הפכים הקטנים. המפרשים מסבירים שזה לא כי הוא היה קמצן. הוא העריך את הדברים הפעוטים ביותר שהוא קיבל מהשם, בדיוק כמו שהוא העריך את הדברים הגדולים ואת הניסים. אנחנו צריכים ללמוד מזה שמה שניתן לנו, ניתן לנו בחסד. את השפע שמושפע עלינו, עלינו להוקיר. לשמור עליו. מהפכים הקטנים דרך הטרמפולינה, הספה, הצעצועים, הספרים ועד לעולם שאנחנו חיים בו. אם היינו כיעקב אבינו היינו מבינים שאין הבדל בין לשמור על שלמות הדפים של 'מעשה בחמישה בלונים' ובין שמירה על שלמות העולם.

"יודעת מה? אנחנו קיבלנו את העולם הזה. יחד עם המתנה המסתבר־כן־סופית הזאת קיבלנו את הציווי לא להרוס, להשחית או להחריב. יודעת מה? זה גם חינוך. לדעת שאת מה שאתה מקלקל עליך לתקן. הטינופת שלך? תטפל בה. אין פה עבדים ושפחות. תשאלי כל מנחת הורים. כמה ריבים יש בבית כי הילדים לא מורידים את הכלים מהשולחן אחרי האוכל, כי הם השאירו את המגבת על הרצפה אחרי שהתנגבו, כי הם פיזרו את הצעצועים על הרצפה רק כדי שנדרוך על איזו חתיכת לגו קוצנית וניאלץ לצנזר את הקללה העסיסית שעומדת על השפתיים שלנו (אולי זה רק אצלי). ילד שמקשקש על דלת החדר - שינקה אחריו. ילד שנשפך לו מיץ על הרצפה, שייקח סמרטוט וינגב. לא יתעלם עד שמישהו נותן את הגליץ' של החיים על מה שנשפך. זה גם חינוך. נכון, החומר נמצא פה כדי לשרת אותנו. אבל עלינו לשמור עליו, למעננו".

תמחזרו מברשות שיניים

אז אם אתם מאלו שמאמינים שקיבלנו עולם מופלא, לא רק עם אחריות היצרן אלא עם אחריות על הפעולות שלנו; אם גם אתם מאלה שהפסיקו לעצור את הנשימה בציפייה לקיום ההבטחות של ראש הממשלה שלנו בכל פעם שהוא גולש על גל הטרנד הנוכחי, כי שבעתם מהבטחות ריקות - אלו כמה נקודות קטנות שיכולות לחולל שינוי גדול:

1. אל תגמדו את החשיבות שלכם. כל אחד משתמש רק בכוס חד"פ אחת, בקש אחד, במברשת שיניים אחת, בקיסם אוזניים אחד. אבל אנחנו יותר משמונה מיליארד איש על הכדור הזה. שמונה מיליארד כוסות חד"פ זה הרבה. תמחזרו. תדרשו מהרשויות המנמנמות שלנו להציב פחי מיחזור בכל פינה, כדי שלא נקלל את הרצון שלנו להשפיע טוב. קנו כוס רב־פעמית לאוטו. תמחזרו מברשות שיניים, קשי המתכת מעולים וקיסמי אוזניים יש מקרטון ממוחזר.

2. עשרים אחוזים מגזי החממה נפלטים לאוויר בגלל צריכת הבשר בעולם. אנחנו שיאני הצריכה העולמיים של עוף פר נפש ובמקום די מכובד בצריכת בשר. לא בא לכם להיות טבעונים? גם לי לא. אבל יום בשבוע אפשר להיות טבעונים או לפחות צמחוניים. הבונוס: זה מועיל לבריאות, אלא אם תחליטו שאתם חייבים שניצל תירס, ואז שיהיה בהצלחה.

3. אם היו מכמתים את שאריות המזון שנזרקות בעולם לפח, אפשר היה להקביל את כמות הזיהום הנפלט ממנו לכמות הזיהום שהמדינה השלישית בגודלה פולטת. כן, לאוכל שקנינו במיטב כספנו וזרקנו אחרי שנרקב במקרר יש השפעה סביבתית חמורה, גם על הכיס שלנו. זה הזמן להתחיל ללמוד מה נזרק, במה אנחנו לא משתמשים, מה נשאר שנים במזווה ומחכה לשווא לגאולה.

4. טיסות. אני יודעת שלא בא לכם לשמוע את זה אחרי שנות קורונה וקרקוע שלא מרצון. אבל טיסות הן מקדם זיהום כבד. כן, אני מודעת לבעיה. מחירי הצימרים ובתי המלון בארץ. לזה אין לי טיפ.

5. הכואב והקשה מכול - הזמנת בגדים און־ליין. תעשיית האופנה היא תעשייה המבוססת על ניצול כוח אדם בתנאי שכר עגומים וזיהום סביבתי בעקבות חומרים רעילים המוזרמים למים. ואם לא מעניינים אתכם ילדים סינים או איכות המים שאנחנו נשענים עליהם, זה מחזיר אותנו לסעיף 4.

6. חד"פ, חד"פ, חד"פ. הייתי מברכת שייעלם מהעולם, אבל... זו בדיוק הבעיה. שהוא לא.

לתגובות:ayakremerman@gmail.com