בתחילת השבוע שאלת השאלות הייתה אחת: האם הותקפה יו"ר הקואליציה, חברת הכנסת עידית סילמן, בתחנת הדלק במודיעין או לא. במוצאי השבת התראיינה סילמן לרינה מצליח ב'פגוש את העיתונות' ושיתפה בחוויה קשה.
"לפני שבועיים היה לי מקרה חד־פעמי שלא קרה לי עד אז. תפס אותי בן אדם אחרי שתדלקתי בתחנת הדלק במודיעין ופשוט הטיח אותי לרכב, פיזית". סילמן הוסיפה את הלקח שלמדה מהמעשה: "באותו רגע הבנתי עד כמה המילים בוגדים, גנבים, יכולות להיות מסוכנות ומסיתות, יכולות לעלות בסופו של דבר בחיי אדם".
אז זהו, שגם למילים של סילמן יש כוח. הרבה כוח. משמעות האמירה שלה הייתה שהציבור שמאוכזב ממנה, מהמפלגה שלה ומהממשלה שהייתה שותפה להקמתה הביא לפגיעה פיזית בה. במילים אחרות, ציבור עצום בימין לא רק מדבר לא יפה, מטריד ומאיים, אלא גם הביא אותה לסכנת חיים של ממש. מכירים את ההאשמות האלה? בטח. הן חוזרות מדי שנה כבר 26 שנים, בדיוק בעונה הזאת. עונת ימי השנה לרצח רבין.
לפני שנמשיך, הערה חשובה: גם למחאות צריך להיות גבול. לא גידופים מרחיקי לכת, לא איומים וכמובן שלא תקיפות. כל אלה הם מחוץ לתחום. ואחרי שסגרנו את הפינה, אפשר להמשיך.
אך יצאו המילים מפיה של סילמן, ועיתונאים חרוצים שהשבת יצאה להם מהר מדי התחילו לעבוד. הם ניסו ליצור קשר עם סילמן ועוזריה כדי לדלות מהם פרטים על התקיפה החמורה וביקשו מידע מקצין מצלמות האבטחה של תחנות הדלק במודיעין. כולם ניסו להגיע לחקר האמת, אך התקשו למצוא עקבות בשטח. ההנחה הייתה שאולי היה אירוע, אבל לא כזה. לא משהו שהוא תוצאה של מילים "מסוכנות ומסיתות שיכולות לעלות בחיי אדם". לא משהו שיוכיח שאנשי הימין שאינם תומכים בסילמן הם הרוצחים הפוטנציאליים הבאים.
הפרשייה הלכה והסתבכה, אבל אני חגגתי עם עצמי בחשאי את שובן של חברותיי הטובות שננטשו זה מכבר בשידורי החדשות. כן, השידורים האלה שבעזרתם אנחנו בונים ומעצבים את תפיסת המציאות שלנו. פתאום הן חזרו לכאן לרגע. העובדות. ה"מה היה" ו"מה לא היה", היום והשעה, המקום, המעשה.
אל תהרסו לנו את הסיפור
הנרטיב, הסיפור האישי והתחושות האישיות כבשו הרבה מאוד שטחים בחיינו ויש להם חשיבות. הם משקפים רגשות של אנשים שונים ומסייעים להביע נקודות מבט ותרבויות מגוונות. הנרטיבים הביאו ברכה, אבל אי אפשר לתת להם את כתר הבלעדיות. לצד התחושות יש עובדות יבשות, מדידות, ואלה חשובות במדעים המדויקים, במדעי החברה וקל וחומר כשמדובר בחדשות. אבל ההיגיון הפשוט הזה נשכח לא פעם ולא פעמיים, בשוגג או בכוונת מכוון.
בשבוע שעבר שודרה ב'כאן 11' סדרה שביקשה לבחון מה קורה כיום בערים שחוו טלטלה בזמן אירועי שומר החומות. יאיר אטינגר הגיע ללוד ושמע כמה אנשים, בהם אדם מחמולת חסונה הענפה, שאמר את המילים הבאות: "לא היה תקל אחד עם יהודי. כולם אוכלים ביחד, שותים ביחד, ראש העיר הביא את המתנחלים, עשו בלגן בלוד".
העובדות, כמובן, אחרות בתכלית. השכונה הייתה יהודית ולא ערבית. מאמצע שנות ה־90 ועד שהגיעו תושבים ציונים־דתיים צעירים לשכונה התושבים היהודים הוותיקים סבלו מפגיעות חוזרות ונשנות, מהשלכת אבנים, מהצקות. לפני 17 שנים תחנת המשטרה בשכונה הוצתה והוצע לפנות את התושבים היהודים לא כי היה להם טוב, אלא כי לא הייתה אפשרות להגן עליהם. אבל מה משנות העובדות. אם יש מיקרופון ויש אדם שמספר סיפור, למה לעמת אותו? למה להקשות עליו? לא כדאי להרוס סיפור יפה ומרגש. אבל אלה כמובן לא הסיבות הבלעדיות להתעלמות מהעובדות. בסוף, כך בונים תודעה. כך מעצבים את ההווה ואת מחקרי העתיד.
זוכרים את כתבת ה"שמיים פתוחים רק לחרדים" של אילן לוקאץ'? הכתבה שהתהדרה בתואר הנכבד 'תחקיר' פורסמה לפני שמונה חודשים בעת ששמי ישראל היו סגורים. הכתבה קבעה שרק חילונים מעטים זוכים לקבל אישור ועדת חריגים לחזור לישראל, אבל החרדים חוגגים בעזרת קומבינות פוליטיות, שקרים וזיופים. לוקאץ', ששידר בליל שבת, נישא על גל שנאת החרדים שהפך לצונאמי בקורונה. אבל במהלך השבוע התגלה שלא חרדים ולא יער, לא קומבינות ולא זיופים. הכתבה לא גובתה בנתונים, רק ברשמים של אנשים פרטיים כאלה ואחרים. למה לקלקל סיפור יפה, במיוחד אם הוא תוקף את החרדים.
זוכרים את פרופ' יורם לס שדיבר בתחילת הקורונה בלי הפסקה מבלי שנדרש לנתונים או למחקרים עדכניים? כך הוא יכול היה להפריח את התיאוריות שלו באוויר ללא הפרעה ולחבל במאבק בקורונה. זה שירת כל כך יפה את המאבק בנתניהו, עד שקשה היה להפסיק אותו. רק כשהבינו במערכות החדשות שהקורונה אמיתית, שאנשים מתים ושזו לא המצאה של ראש הממשלה החליטו לצמצם את זמן המסך של הפרופסור.
העובדות מחכות לקאמבק
אלה רק שלוש דוגמאות קטנות. לכן, כשבתחילת השבוע העובדות קפצו לבקר חיבקתי אותן חזק וביקשתי שיישארו. אתן אבני היסוד שלנו כאן, אמרתי. אבל הן התעקשו שזו הייתה הבלחה קצרה וזהו, שהאור והמיקרופונים סנוורו להן את העיניים, כי הן לא רגילות. מאז שקמה הממשלה הזאת, אמרו לי, לא רק שמתעלמים מאיתנו בכתבות חדשותיות אלא אפילו לא מפגישים אותנו עם פוליטיקאים. הם יכולים לומר מה שהם רוצים ולהפריח סיסמאות ואיש לא מבצע בדיקה של העובדות. אז מה בינתיים? הן יושבות ביציע ומחכות לקאמבק. ומתי זה יקרה? שאלתי. הו, הן צחקו, כשממשלת הימין תחזור.
לתגובות: ofralax@gmail.com