מסתערים על השכונות

זיו גרשוני, ילד טוב קיסריה, היה בעברו נער בסיכון. ילד כריזמטי ומוכשר שבית הספר לא התאים לאופיו החזק ולאנרגיות שלו. בגיל 14 הוא התרועע עם עבריינים, התעסק עם סמים ופרץ לבתים. בצעד דרסטי, לאחר שכל מה שניסה לעשות נכשל, החליט אביו להטיס את בנו, על אפו ועל חמתו, לפנימייה לנוער בסיכון בהרי הרוקי שבארצות הברית. הוא הושאר שם בניגוד לרצונו, ובמשך שלוש שנים נאלץ להסתדר עם כללים קשוחים, טיפול דרך השטח, עבודה פיזית מאומצת ובדידות גדולה. המקום הצליח לשנות אותו ולעצב את אופיו וערכיו. לאחר שלוש שנים זיו חזר לארץ, סיים בגרות בהצטיינות, התגייס לשייטת, סיים מסלול והיה לקצין מצטיין.

שנת תשס"ב. לוחמי שייטת 13 משתתפים בפעילויות סיכול במבצע חומת מגן. באחת מהן הצוות נתקל במארב והמפקד, זיו גרשוני, נפצע. ניר קריצ'מן, אחד מהלוחמים, מושך את זיו מקו האש, מציל אותו וממשיך לנהל את האירוע במקומו. זיו מפונה לבית החולים, ובזמן שהותו שם פניאל קריצ'מן, אביו של ניר, מתקשר אליו ומבקש ממנו להחזיר את בנו הביתה בשלום. זמן קצר לאחר מכן זיו מקבל הודעה שניר נפצע בפעולת סיכול נוספת בשכם. הוא נוסע לבית החולים כדי לבקרו, אך מתבשר שניר נהרג ומתבקש להיכנס לזהותו. "לפני שבועיים אביו ביקש ממני להחזיר אותו הביתה בשלום", הוא אומר לרופא בזעזוע.

במהלך השבעה ביקש פניאל קריצ'מן להקים לזכר בנו פרויקט שהוא הגדיר כ"דינמי, משהו שמשקיע באנשים". זיו ואביו יעקב הציעו לו להקים כפר לנוער בסיכון שיעבוד במודל שבו עובדת הפנימייה האמריקנית בהרי הרוקי. פניאל נתן את הסכמתו וכך הוקמה עמותת נירים, השואפת לסייע לבני נוער בסיכון לחזור ולהשתלב בחברה הישראלית. כפר הנוער נירים שבבוסתן הגליל הוקם כשנתיים לאחר נפילתו של ניר.

שלומי אבני, בן 47, נשוי ואב לחמישה, גדל בשכונה קשה באור עקיבא. "גדלתי בסביבה רווית סמים ונרקומנים", הוא מספר. "לצערי היו לי חברים שגדלו איתי, ובמקום שבו אני פניתי ימינה הם פנו שמאלה, לפעמים בהחלטה של רגע. הם היו נוהגים בג'יפים חדשים, לובשים את המותגים הכי נחשבים והסתובבו עם המון כסף מזומן בכיס. אלא שכיום הם נמצאים, לדאבון לב, בבית הקברות. ככה זה בעולם הפשע". לו עצמו היה מזל גדול: "ההורים שלי החזיקו אותי ולא נתנו לי ליפול. בנוסף לכך התמזל מזלי והתגייסתי לשייטת. בסוף זה מה שהציל אותי".

אבני גר גם כיום בעיר שבה גדל. המצב בשכונות המצוקה של אור עקיבא נגע לליבו, ועוד לפני שהוקמה 'נירים' הוא ייסד קבוצות של כושר קרבי כדי לסייע לבני הנוער של השכונות ולפתוח להם עולם חדש של שאיפות. "ראיתי איך השכונות משכפלות את עצמן וסברתי שכמו שהצבא סייע לי והעמיד אותי על הרגליים, אולי אפשר לסייע גם לבני הנוער הללו". כשזיו גרשוני ביקש ממנו להצטרף לנירים, אבני הגה והקים את פרויקט 'נירים בשכונות': קבוצות נוער בשכונות מצוקה אשר מתגבשות סביב מדריך שמהווה להן מודל לחיקוי. המיזם מתמקד בשיטת טיפול הנקראת ODT – ראשי התיבות של outdoor training. הפרויקט פועל כיום בכ־20 רשויות מקומיות בארץ, מתפתח גם בתוך בתי הספר בפרויקט בשם 'נירים בכיתות', ומצליח לסייע לבני נוער רבים במקומות שבהם קצרה ידה של המערכת.

"ההורים אמרו: קחו אותו!"

"התחלנו בלי לדעת הרבה", מתאר אבני, קצין מצטיין (מיל') בשייטת 13, חבר הנהלת נירים, איש עסקים וחבר מועצת אור עקיבא. "ידענו שנעבוד באמצעות מסעות הישרדות, כמו שזיו עשה בהרי הרוקי. לא היינו אנשי חינוך אלא סתם אנשים טובים באמצע הדרך שבאו לעשות שינוי". יחד עם כמה חברים מהשייטת הם התחילו את עבודתם באור עקיבא, בניסיון לגבש קבוצות ולהוציא אותן למסעות בשטח. "בהתחלה, כשרצינו לצאת למסע, היינו מסתובבים עם האוטובוס בשכונות, רואים נערים שהכרנו מסתובבים ללא מעש ומזמינים אותם לעלות על האוטובוס ולצאת איתנו למסע. אחר כך היינו מתקשרים להורים ומודיעים להם שהילד בא איתנו לארבעה ימים. את אנחות הרווחה של ההורים שמעו בכל אור עקיבא: קח אותו, קח אותו", הוא צוחק. לאחר כמה שנים הוחלט למסד את 'נירים בשכונות' ולהביא אנשי טיפול וחינוך שייתנו מסגרת מקצועית לעבודה. "עד אז היינו אוספים חבר'ה, יוצאים איתם לשטח ומקווים שייצא מזה משהו טוב. המטרה שלנו הייתה אז - והיא כזו עד היום - להציל אנשים".

כיום, אחרי כמעט 20 שנה, אבני כבר לא עובד בשכונות. ב־2017 החליף אותו בניהול דן בן גיגי, בן 40, עובד סוציאלי, נשוי ואב לארבעה. "כיום אנחנו עובדים עם נהלים ברורים, משנה חינוכית סדורה וליווי מקצועי, טיפולי וחינוכי", אומר דן, "אבל הלב החם והאכפתיות ששלומי הביא איתו לפרויקט הם עדיין מה שמנחה אותנו". הוא גדל בקריית יובל ושירת בסיירת מטכ"ל. "מעולם לא היו לי שאלות של זהות", הוא אומר, "אני ישראלי, יהודי, ירושלמי, שייך. תמיד הייתה לי תחושת גאווה. כשלמדתי עבודה סוציאלית הדרכתי בקריית שמונה בעמותת 'אחריי' והכרתי בני נוער שתחושת השייכות שלהם לא ברורה והזהות שלהם קהה. לעיתים הם חשים ניכור כלפי החברה הישראלית. בנירים אנחנו רוצים שהם ירגישו ויהיו חלק תורם ובלתי נפרד".

"נדבך חשוב בעבודה של נירים בשכונות הוא החיזור", מעיד אייל מעודה, בן 27. אייל היה חניך ב'נירים בשכונות' בעפולה ואחר כך הדריך בעצמו בפרויקט. "המדריכים היו מגיעים לכל מקום שבו היינו נמצאים, בית הספר, השכונה, הבית. הם פשוט חיזרו אחרינו". בלשון המקצועית זה נקרא reaching out: "הם לא ישבו במקום מסוים והזמינו אותנו לבוא אליהם, אלא היו בשטח והפכו לחלק מהנוף בשכונה. ככה הם הצליחו לגבש קבוצה ולהתחיל לעבוד".

איך קיבלתם את החיזור הזה?

"זה נתן לנו הרגשה טובה מאוד. זה גם עשה לנו כבוד. חבר'ה שעד לפני רגע היו לוחמים בצבא מגיעים לבית הספר רק בשבילנו. הם ממש נלחמו עלינו. גם כשלא הייתה פעילות יזומה הם היו מגיעים לשכונה, פותחים מחצלות ופינת קפה, מקשיבים לשיחות שלנו ומשגיחים מרחוק". מעודה מספר שהמסר היה "אנחנו כאן בשבילכם ובאנו כדי להישאר".

הייתם נוער לא קל. איך הם הצליחו להתחבר אליכם?

"בהתחלה היה הרבה ונדליזם", הוא מודה, "העיפו אותי לא פעם מהפעילות, אבל אחר כך המדריכים היו מגיעים לבית הספר, מסבירים לנו למה הם מצפים ומשקפים את מה שהיה. הם לא ויתרו עלינו". הוא מספר על פעילות שבה המדריך לקח לו ולעוד חבר את הפלאפונים, ובתגובה הם עלו על הטנדר הפתוח שלו והטילו בו את מימיהם. למדריך אחר הם חסמו את הרכב עם אבנים גדולות כדי שלא יוכל לרדת לשטח.

"מדובר בנערים שבאים ממצבים מורכבים ביותר, משפחתיים, חברתיים וכלכליים. המדריכים צריכים הרבה אורך רוח ותחושת שליחות", אומר בן גיגי.

המדריך חייב להיות לאחר שירות קרבי?

"מדריך בנירים חייב להיות מודל לחיקוי", אומר שלומי. "חלק מזה זה גם שירות משמעותי בצבא או בשירות הלאומי, כי אנחנו מכוונים את הבוגרים שלנו לשירות כזה". בתחילה 'נירים בשכונות' היה מורכב מיוצאי שייטת וסיירות מובחרות, אבל זו אינה הדרישה כיום. שירות נחשב למשמעותי אם היה כך בשביל מי שביצע אותו. "בנוסף לכך צריכה להיות לו יכולת לגרום לנערים ללכת אחריו - לשטח, וגם החוצה מהבוץ שהם נמצאים בו. הם חייבים להתחבר אליו, להרגיש שאכפת לו מהם. בסוף מי שבאמת יכול לחולל שינוי אצלם זה הבן־אדם שהם פוגשים. עם נוער בסיכון אי אפשר לדעת מה יקרה. תכננת משהו, עבדת קשה ובסוף החבר'ה לא מגיעים או שמגיעים שיכורים לפעילות. מה אתה עושה? האדם שנמצא שם עם הכוונה הנכונה הוא זה שיחולל את השינוי".

לפעמים השינוי מגיע משיחה אחת משמעותית, מהיכולת של המדריך לזהות את ההזדמנות במפגש האישי. "אני אומר לנערים: אתם לא מעניינים אותי", אומר אבני, שנבחר לפני כחודש לאחד מאנשי השנה של אתר מאקו על פעילותו בשכונות. "הם מתרגזים ואני מסביר: אכפת לי מהילדים שלכם. אני פה בשביל העתיד שלהם".

לדבר במקום לזרוק כיסא

שיטת העבודה של נירים מתבססת על מוטיב לא שגרתי: הצבת אתגר פיזי שמעניק לנערים כלים שלא הכירו. "בראש ובראשונה נמצאת אצלנו העבודה בשטח", אומר אוריה גונן, בן 40, רכז צפון של 'נירים בשכונות'. אוריה הוא תושב המושב הדתי שדה יעקב, נשוי ואב לשישה ובעל תואר שני בחינוך לנוער בסיכון. "לאחר שהמדריך יוצר קשר טוב עם החבר'ה ומגבש סביבו קבוצה מתחילים לצאת לטבע".

בתחילה יוצאים רק לכמה שעות, מבשלים, מכינים קפה, המדריך נותן קצת משימות של כושר ומאמץ. כשהמדריך מרגיש שהקבוצה מוכנה מתחילים לצאת למסעות. "לפני שהקבוצה יוצאת למסע אני בודק עם המדריך אם הוא מרגיש בטוח איתם: האם כשיסתכל לנערים בעיניים ויבקש מהם להירגע ולעצור הם יישמעו לו", אומר דן. כשהקבוצה והמדריך מוכנים לאתגר מתחילים מסעות ההישרדות. החניכים סוחבים על גבם את הציוד והאוכל וצריכים ללמוד לנווט, להדליק אש, לבנות מחסה מהגשם, לבשל בשטח ועוד. "מה שהם יעשו יהיה, מה שלא - לא".

"במסעות הראשונים לא ידענו כלום", משחזר מעודה. "היינו שורפים את הפתיתים ומתבאסים, נרטבים בגשם בלילה כי לא בנינו מחסה, סובלים מהקושי ומחוסר הנוחות. לקראת הסוף כבר נהיינו אלופי העולם. המסעות הללו היו פסגת השאיפות שלנו".

בשטח מתקיימת עבודה חינוכית וטיפולית באמצעות הקשר עם המדריכים, ליווי של אנשי מקצוע ומעגלי עיבוד ושיח. בסוף היום כולם מתיישבים במעגל ומשתפים במה שעבר עליהם. "לימדו אותנו לדבר אל החבר ולא עליו", צוחק אייל. "בהתחלה זה היה נראה לי מטופש. הייתי נער מרדן, היו בינינו קבוצות יריבות ודיברנו בידיים ובקללות. מה 'דבר אליו'? בא לי להחטיף לו, לא לדבר אליו. אבל היום אני יודע שזה מאוד משחרר וגם נותן כלים לחיים. למדתי לבטא את עצמי היטב, לדבר על מה שאני מרגיש. גם בצבא והיום גם בלימודים זה מאוד עוזר לי".

לפעמים, בגלל מחלוקת או ריב, המדריך יכול להושיב את החניכים למעגל שיח באמצע עלייה מפרכת כדי להפוך את הצרה לצֹהר ואת הלימון ללימונדה. "אנחנו לא מתנגדים למה שקורה אלא עובדים איתו", אומר אוריה. "הכול הופך להיות חלק מהתהליך, גם התנאים של השטח וגם כל מה שקורה בקבוצה. בשכונה הם מחויבים במסכות", הוא מסביר, "הם לא יכולים להביע רגשות כמו חולשה וכאב, כי זה נגד הקודים החברתיים. דיבור על רגשות הוא מחוץ לתחום, מי שעצבני זורק כיסא. אנחנו מלמדים אותם לדבר על עצמם, להסביר, להתנסח. יש כלל בחינוך: מה שלא מדבר – מתנהג. אם לא אגיד את מה שאני מרגיש אני אתנהג את הרגש דרך ניכור, ציניות, התפרצויות ואלימות. להתנהג זה תמיד פחות טוב מלדבר על הרגשות".

מלבד השיתוף והתקשורת יש גם חוקים ברורים. "אם הייתי מקלל היו מוסיפים לי אבן לתיק", אומר אייל. "עד היום יש לי את האבן הגדולה שכתבו עליה את שמי וסחבתי אותה כל המסע בגלל שקיללתי חבר. לפעמים הורידו אותנו לשכיבות סמיכה בגלל קללות. היה גם מסע שבו נתתי בוקס לאחד החבר'ה והמחיר היה ללכת לבד במשך כל המסע. מאחוריי, במרחק, הלך מדריך שהשגיח ומדי פעם ניגש לברר מה שלומי ואם אני רוצה לדבר על מה שהיה. הייתי לבד. זה גרם לי לעשות חשבון נפש על הבחירות שלי".

"אנחנו מאתגרים את החניכים, דוחפים אותם להוציא מעצמם את המיטב. בשטח לומדים את זה הכי טוב", מסביר דן. "השטח הוא גם אתגר בפני עצמו, יציאה מהשכונה ומבית הספר, מאזור הנוחות, שבמקרה שלהם הוא הכול חוץ מנוח. זה פותח להם את הראש ומראה שיש למה לשאוף ויכולות שהם יכולים להוכיח. השטח מאפשר להם להתבלט".

"מלבד לדעת איזה צמח אפשר לשים בתה, איך לא לשרוף פתיתים ואיך לסחוב אלונקה, למדתי מהעבודה בשטח שבמקום שבו נגמר הכוח הפיזי מתחיל הכוח המנטלי", מעיד אייל. "פעם התנדבתי להדגים לחניכים הסוואה. גלגלו אותי בבוץ ובאבק, מרחו לי בוץ על הפנים, הושיבו אותי על שיח קוצני ושמו עליי עוד שיח. הייתי ממש מול הקבוצה והם לא ראו אותי. לרוע מזלי התיישבתי על קן נמלים שהחלו לעקוץ אותי בכל הגוף. לא קמתי כי נתנו לי משימה ועליי לעמוד בה. התנתקתי מהגוף למשך כעשרים דקות עד שהמדריך סימן לי לקום ולהפתיע אותם. זה היה לא נעים, אבל הצלחתי לעשות את זה באמצעות מה שלמדתי בנירים: אין דבר כזה בלתי אפשרי, הכול בראש. אני זוכר סיטואציות שהיינו צריכים לטפס על הר ולא היה לי מושג איך אעשה את זה. סחבתי משקל עצום ורוח שדוחפת אחורה. המדריכים היו אומרים לנו משפטים כמו 'כשאתה עולה הר אל תהרהר עליו', וגם לימדו אותנו לקח לחיים. זה חיזק אותנו מאוד".

למרות שהוא אסתמטי ובעל פרופיל נמוך אייל נאבק כדי לעשות שירות משמעותי. הוא היה מדריך נוער ואחר כך העלה פרופיל והתגייס לשריון ואת שירותו סיים כחייל מצטיין. כיום הוא סטודנט להנדסת חשמל והוא זוקף הרבה מהבחירות שעשה בחייו לזכות 'נירים בשכונות'.

לבחור לא לברוח

הפעילויות בשטח הן לא רק חוויה אלא התנסויות ממשיות שאפשר אחר כך לתרגם אותן לחיים עצמם, מסביר אוריה. "כשהחבר'ה בשטח הם שלך וכל מה שתעשה איתם יהיה עוצמתי בהרבה. מצד אחד זה כיף אדיר. נחלים, קניונים, טבע, חוויות. מצד שני הם עוברים משברים עצומים בגלל הפגישה עם עצמם, הורדת המסכות והצורך להתמודד עם הקושי הפיזי ועם הקבוצה". השטח מפחית את ההתנגדות כי אין לאן לברוח, והחניך חייב להתמודד ואף חווה חוויות מסוגלות שלא חווה מעולם. "תמיד אמרו להם שהם דפוקים ומאכזבים ופה משבחים אותם, מכילים את הקושי שלהם. הם עומדים בקשיים פיזיים ונפשיים ומגלים שהם יכולים לנצח". בנירים מחנכים את בני הנוער להבין שאי אפשר לברוח מהתהליך ומהקושי אבל מאוד כדאי להתמודד איתו ולא לוותר. לפני המסע הצוות מציב לקבוצה מטרות קבוצתיות ואישיות.

אילו מטרות אישיות אתם מציבים?

"קחי לדוגמה חניך שהיה לו צורך עצום בריגושים", אומר דן. "הוא כל הזמן חיפש אקשן, השתעמם מהר ולכן הלך מכות, עישן סמים וכו'. בשטח נתתי לו פחית שימורים שבתוכה דלקה אש, שהייתה צמודה אליו כל המסע. קראנו לזה 'אש התמיד'. היה עליו לדאוג שהאש תמשיך לדלוק וממנה נדליק את המדורה בערב". מדובר בנער בשלב מתקדם בפרויקט, שהכיר בבעיה שלו ובנזק שהיא גורמת ורצה להשתנות. "כדי שהאש לא תכבה הוא נדרש לשמור כל הזמן על קשב, תשומת לב וריכוז. ריטלין של הטבע", צוחק דן. "היום הוא בן 26 ואנחנו בקשר. בשיחותינו הוא מזכיר את אש התמיד ההיא, ואיך למד להתגבר על הקושי בזכות האתגר".

עם אילו משברים אתם מתמודדים במהלך המסעות ואיך אתם מנצלים אותם לחינוך?

"היה מקרה שבו נערים הביאו סמים למסע. התגובה המתבקשת היא לשלוח אותם הביתה, אבל בחרנו לעשות תהליך בשטח". במקרה כזה הצוות עובר למוד של אירוע חריג: אוספים את הסמים ונותנים אמון בחבר'ה שלא ישאירו חומר אצלם. "הודענו להם שעליהם לבחור האם ללכת הביתה או להישאר למסע בדד, שבו כל אחד מהם הולך עם מדריך בנפרד מהקבוצה". החניכים מקבלים זמן להחליט האם הם נשארים או חוזרים הביתה. זה יכול לקחת גם 12 שעות, כשבזמן הזה הקבוצה מתקדמת והם נשארים מאחור עם כמה מדריכים. הבחירה וההחלטה ניתנות להם, וגם זה תהליך נפשי חשוב: בריחה או בחירה. אם הם בוחרים להישאר, המסע יהפוך לשיח עיבוד עם המדריך. ידברו איתם על הפגיעה בעצמם, ישקפו להם את הסכנות ויעמתו אותם עם הפגיעה באמון שניתן בהם. "אנחנו מדברים אמת ולא מתכחשים למציאות, ויחד עם זאת מאפשרים תהליך ושיקוף של הפסדים ומחירים. הם מרוויחים שיח שמעולם לא היה להם והמשבר הופך להזדמנות של צמיחה ושינוי כיוון".

למסעות האלה יוצאים מלווים בוגרים ביחס של כמבוגר אחד לשני חניכים. "זה מפחית את מקרי האלימות כי יש להם ביטחון יותר גבוה ותחושת מוגנות", מסביר דן. "מדהים לראות את התהליך שהם עוברים בשטח - מחוסר נוחות וקושי, בכי, צעקות ועצבים, למקום שהם יוזמים, רצים קדימה". בסוף התהליך החניכים עושים מסע עצמאי. המדריכים הולכים מאחור והם מנהלים את עצמם: מבשלים, עושים מעגלי שיח ובונים מחסות. בלילה מגיעים לחניון ועושים לילה לבד. כל אחד מקבל מכתב פרטי המיועד לו. זה יכול להיות מכתב מההורים או מהמדריך, לפעמים אלה יהיו שלוש שאלות או משימה מיוחדת. בסוף המסע מקבלים חולצות סיום מסע. "בשבילנו הן היו קודש", מעיד אייל.

"המדריך חייב להיות מוכן לעבור תהליך בעצמו. הילדים האלה הם סיסמוגרף לאמת", אומר אוריה. "אי אפשר להתחמק מזה". הוא מספר על תחילת דרכו ב'נירים', לפני כשש שנים: "יצאנו למסע בנחל כזיב. זה היה המסע הראשון שלי. בתחילת המסע קראו לי לחזור לחניון כי יש שם נער שמתבצר. המשימה שלי הייתה להישאר איתו בזמן שהקבוצה ממשיכה ולצרף אותו לקבוצה עד סוף היום". הוא והנער נשארו לבדם. "בתחילה ניסיתי לשכנע אותו להמשיך וקיבלתי סירוב מוחלט. 'סבבה, נישאר כאן', אמרתי לו". הוא התיישב ליד הנער ושתק. "השתיקות הן חלק מהתהליך", הוא מסביר. "אנחנו לא נבהלים מהן וגם זו מעלה של השטח. אתה נמצא רק איתי בשטח, בסוף תצטרך לדבר ולו על דברים טכניים".

אחרי שתיקה לא קצרה הנער שאל אותו "מי אתה?". "תגיד לי מי אתה", ענה אוריה. "התחלנו לדבר, סיפרתי לו שזה המסע הראשון שלי. תוך כדי שיחה הוא שם את התרמיל על הגב והתחיל ללכת. ההמשך לא היה פשוט, הוא עצר עוד כמה פעמים והודיע שזהו, לא ממשיכים. גיליתי את היכולת שלי להיות איתו במקום שהוא נמצא בו בלי לעשות דבר", הוא מעיד. "בהתחלה חששתי. לא היה לי מושג איך אביא אותו לפגוש את הקבוצה. לא היו לי כלים מלבד פשוט להיות איתו. היה לו קשה, היו לו שפשפות והתיק שלו היה כבד, אבל הוא הצליח! הגענו בסוף היום אל הקבוצה, שמחאה לו כפיים והחמיאה לו. הוא הרגיש כמו מלך וגם אני הרגשתי הצלחה. גיליתי שאפשר להניע בן אדם בלי כפייה, רק להיות איתו במקום שבו הוא נמצא, ביחד".

לסיום דן מספר לי על כנס בוגרים שהתקיים לאחרונה. "הבוגרים סיפרו את סיפורם האישי ובקהל ישב גם פניאל קריצ'מן, אביו של ניר הי"ד. בסוף המפגש שאלתי אותם אם הם רוצים לומר לו משהו והם הביטו בו ואמרו: אתה כמו אבא שלנו. האובדן הטרגי שלך הפך להיות גלגל ההצלה שלנו".