מדריכים בבני עקיבא
מדריכים בבני עקיבא צילום: בני עקיבא

טעות נפוצה גורסת שחודש הארגון מתחיל אי שם בחודש מרחשוון ונגמר בשעות הקטנות של מוצאי שבת הארגון, ביום ראשון לפנות בוקר אם להיות מדויקים, כאשר החניכים של השבט החדש חוזרים מההשבעה עייפים אך מלוכלכים וצונחים אל המיטה לתנומה קלה של חודשיים, בבחינת ראשינו בעומקי המיטה כפינו ברגבי שמיכתה.

אז כן, בין נקודת הפתיחה לאותו יום ראשון מדובלל עובר בערך חודש, וכן, קוראים לו חודש ארגון, שבמהלכו החניכים צובעים את הקירות ואת הפנים ואת השיער של הקומונרית, וההורים נשארים ערים עד השעות הקטנות של הלילה כדי להקפיץ את ילדיהם הקופצניים מהסניף לחזרות ומהחזרות אל הסניף (לכן קוראים לזה חזרות, כי אתה אף פעם לא יודע מתי הילדים חוזרים), בקיצור בחודש ארגון יש הכול, חוץ מארגון.

אבל זו רק ההקדמה, כי חודש הארגון האמיתי נמשך לכל אורך חודש כסלו. הוא מתחיל בשבת הארגון של תנועת אריאל בנים (שבת פרשת תולדות), נמשך בשבת של בני עקיבא (ויצא), עובר לשבת של עזרא ואריאל בנות (וישלח) ונגמר בשבת פרשת וישב שבה חוגגים הסניפים שלא הסתדר להם לחגוג עד עכשיו, עם אופציה לשבת ארגון נוספת בשביל מי שהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה או סתם בא לו לשגע את ההורים המותשים ואת השכנים האומללים של הסניף. עכשיו תחשבו מה עוברת משפחה שיש לה בן באריאל בנים, בת באריאל בנות, בן מדריך בעזרא, קומונרית בבני עקיבא ובן קטן עם פוטנציאל לייסד בעתיד הלא רחוק תנועת נוער חדשה שתחרות על דגלה את ערכי היסוד האמיתיים של תורת האומה הגואלת ואת אחדותה הנצחית של הציונות הדתית, לא כמו תנועות הנוער המקולקלות האלה שמפלגות את המגזר.

שעון חורף או שעון בני עקיבא

את חודש הארגון הנוכחי אני רוצה להקדיש לקומונריות (וגם לכמה קומונרים), למדריכות ולמדריכים המופלאים שמקיימים בגופם את מצוות לך לך מביתך ומיישובך ומבית אביך אל הסניף אשר אראך ותישאר שם לכל השבת. נכון, גם מדריכים שהסניף שלהם נמצא במרחק הליכה מהבית עושים עבודה מופלאה, חלקם צועדים כל שבת במסירות נפש מרחקים אדירים למען החניכים וזה ראוי להערכה, הערצה והרצה, שזה מה שהם עושים כשהם רואים שהם מאחרים למפקד. אבל מי שמדריך באזור מגוריו מכניס את השבת בבית, אוכל עם המשפחה שלו, ישן במיטה שלו ופוגש במהלך השבת את החבר'ה. אלה שמדריכים רחוק מהבית צריכים ביום שישי לארגן תיק, לנסוע, לשהות במהלך השבת בכל מיני מקומות שהקומונרית סידרה להם, החל מיחידת דיור מקומבנת ועד דירת שירות מבולגנת, והכי גרוע – הם צריכים להתארח אצל משפחות שהם לא מכירים.

מה כל כך נורא להתארח? לא נורא. רוב המשפחות מורכבות מאנשים מסבירי פנים בסך הכול שבדרך כלל לא אוכלים מדריכים. אני כמובן לא מכליל, יש כאלה שכן אוכלים, אבל אני מדבר על הרוב. מה שקורה בדרך כלל הוא שהמדריכים מגיעים, דופקים על הדלת בהססנות, עושים היכרות קצרה, נוטלים ידיים, מתיישבים ליד השולחן ועושים המוציא. ואז משתרר שקט.

אבל עד שמגיעים לשתיקה המביכה יש סדר פעולות שהמדריכים צריכים לבצע כדי להגיע אל הרגע הנכסף:

• לזכור לברר לפני השבת את הכתובת של המארחים. לא נעים להיזכר בשבת בבוקר שאתם לא יודעים מי מארח אתכם ואיפה הוא גר.

• לבדוק בגוגל איך מגיעים. כן, לפני שבת. אל תבנו על זה שתצאו לרחוב ואנשים שאתם לא מכירים יסבירו לכם איך מגיעים למשפחת כהן שמתגוררת ברחוב הלוויים 4. בשבת בבוקר אין אנשים ברחוב. בכלל אין בשכונה הזאת רחובות. או כהנים. או משפחות.

• לשנן היטב את מסלול ההליכה. פדיחה להתבלבל בניווט בסביבה עירונית עוינת בזמן שמשפחה שלמה מחכה לכם רעבה ללחם. כלומר לחלה.

• לקבוע מראש עם המשפחה מתי להגיע. לא נעים להגיע מוקדם מדי ואז להתיישב ולהתייבש על הספה. מצד שני, לא יפה להגיע מאוחר ולגלות על הספה שלדים מזי רעב של אנשים שלא אכלו כלום מאז הקפה של הבוקר.

• לחילופין, אפשר פשוט לברר איפה בני המשפחה מתפללים, להגיע לבית הכנסת ולהצטרף אליהם אחרי התפילה. היתרון: חוסך את כל הווג'רס של הניווט. החיסרון: צריך להגיע לתפילה.

• לקום. בשבת. בבוקר. מכל ההתארגנות, זה החלק הכי קשה. וגם לנסות להיזכר האם קבעתם עם המשפחה בעשר וחצי או בשתים עשרה, והאם זה לפי שעון חורף, שעון קיץ או שעון בני עקיבא.

החוק ששובר את הקרח

• לחייך. כן, גם כשאתם מגלים שהמשפחה שמארחת אתכם היא טבעונית, לא עלינו. או יותר גרוע, היא קרניבורית להפליא אבל הקומונרית שכחה לעדכן אותה שאחת המדריכות צמחונית ועכשיו לא נעים להם שאין לה מה לאכול, למרות שהיא מסבירה שוב ושוב שזה בסדר, היא רגילה.

• לבלוש היטב אחרי בני המשפחה ולנסות להבין האם מקפידים פה על כללי הנימוס, או שמדי פעם מותר לאכול עם הידיים.

• להכין תשובות מראש. כאמור, מיד אחרי בציעת החלה משתרר ליד השולחן שקט מביך. כדי לשבור את השתיקה המעיקה נוהגת אם המשפחה להמטיר על ראשי המדריכים שאלות כגשם זלעפות של שבת ארגון – מאיפה אתם? מה ההורים עושים? איפה אתם לומדים? איך בסניף? איך האוכל? להעביר לכם את הסלט? למה אתם לא לוקחים עוד מהעוף? לא טעים לכם? – ואז המדריכות עונות תשובות קצרות כי הן מתפדחות, והמדריכים לא עונים כי הם בנים.

מה ששובר בסופו של דבר את הקרח הוא חוק הדתיים השלובים, כאשר אחרי עשרים שאלות בערך מתברר שאב המשפחה מכיר את הדוד של אחד המדריכים, האמא למדה בכיתה המקבילה עם גיסתה מצד אחיה של האמא של אחת המדריכות, והכי חשוב – הבן השני והמדריך שיושב מולו אוהדים את בית"ר ושונאים את ניימאר.

כך מתנהלת הארוחה באחווה ובנחת, או שלא, עד ששוב משתרר שקט מביך והאם מסתכלת על האב, שמסתכל על האם, שמסתכלת על האב, שאומר: אז מה, שנביא ברכונים? ואז הם מברכים, ובסוף ברכת המזון שוב משתררת שתיקה, והמדריכים מסתכלים זה על זה ומנסים לסמן זה לזה עם העיניים, עד שלבסוף הם קמים ומודים בנימוס למארחים שמלווים אותם החוצה ומאחלים להם הצלחה רבה בסניף ובכלל.

"חמודים", אומרת האם לאב אחרי שהדלת נסגרת, "אני מקווה שהם לא סבלו יותר מדי".

"פדיחות, מעניין מה הם באמת חושבים עלינו", אומרת המדריכה לחברתה אחרי שהן יוצאות ומריצות ביניהן את מה שהן נורא רצו להגיד זו לזו במהלך הארוחה, אבל לא היה נעים שכולם ישמעו.

להם, לכל המדריכים, המדריכות והקומונריות (וגם כמה קומונרים) מבני עקיבא, עזרא, אריאל ושות', מוקדש באהבה הטור הזה – בתודה גדולה לכל אלה שאירחו אי פעם גם את המדריך והקומונרית (בדימוס) הפרטיים שלי, ובהתנצלות גדולה לכל המדריכים והמדריכות והקומונריות שאי פעם התארחו ועוד יתארחו אצלנו, אם ירצה השם, על כל הפדיחות שעשיתי, ועוד אעשה, בלב אמיץ בעזרת השם.

dvirbe7@gmail.com