ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

פרשת גל אוחובסקי, דמות מרכזית בתנועת הלהט"ב, נסקרה מאז היוודעה מזוויות רבות. לא אטעה בהרבה אם אומר שבפרט מתנגדי תרבות הלהט"ב עטו עליה כמוצאי שלל רב: הנה, הסמל המובהק והאגרסיבי ביותר של תרבות הלהט"ב בארץ התגלה (לכאורה) כאנס סדרתי. דוּבר על הצביעות של האיש שרוממות המוסר הייתה על לשונו. דובר גם על הנימה הסלחנית בסרט התחקיר עצמו (של ערוץ כאן 11), שבו מעשיו המכוערים של אוחובסקי אומנם הוצאו מהארון, אך המילה אונס לא הופיעה ולו פעם אחת. במקום זה השתמשו הקריינים במושג הספורטיבי קמעה "הוא כפה את עצמו" על הנערים. אכן, לא נאה ולא יאה לכפות את עצמו על נערים – אנא התנצל והפק לקחים. דברור סלחני שכזה הזמין להנחתה את כל שוחרי הקדמה הלהט"בית, ובראשם את יושבת ראש מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, שפרגנה לאוחובסקי על כך שהשכיל להתפטר מתפקידו. לקצב זה לא הספיק.

עם זאת, סביר להניח שהדברים האלה יבואו בקרוב על תיקונם. אוחובסקי יודח סופית מההנהגה הלהט"בית, ויתעורר דיון בסגנון של Me too בקהילת הלהט"ב. הקהילה תוקיע את תופעות האונס שבקרבה, וסוציולוגים יסבירו לנו שתרבות האונס בקהילת הלהט"ב היא תוצאה של חוסר קבלת האחר שעדיין קיים בחברה שלנו, מה שגורם לאנשי הקהילה להסתובב במקומות מפוקפקים. בעקבות כך הלחץ לנרמל את תרבות הלהט"ב עוד יגדל, כי הרי רק כך אפשר למגר את תופעות האונס בקהילת הלהט"ב. כללו של דבר: פרשת אוחובסקי עלולה להתברר כטריגר שידחוף את חלון אוברטון של החברה עוד יותר בכיוון התרבות הלהט"בית (חלון אוברטון, שנקרא כך על שם ממציאו ג'וזף פ' אוברטון, מציין את טווח הרעיונות המקובלים בשיח הציבורי).

אם מתנגדי תרבות הלהט"ב ימשיכו להתמקד בפרשה זו אך ורק בתופעת האונס הקיימת בקהילת הלהט"ב, ישתמע (גם אם לא במתכוון) מכלל לאו הן. כל השאר לכאורה כבר הפסיק להפריע לנו: מיסוד הזוגיות החד־מינית ומיצובה כ"המשפחה החדשה", אתרי היכרויות שנועדו למפגשים חד־מיניים חד־פעמיים (שעל פעילותם דווח בפרוטרוט ובצורה אוהדת למדי בסרט התחקיר בכאן 11), החיפוש המתוקשר של "האני האמיתי" לפי נטייתו – לכל זה אנחנו לכאורה כבר לא מתנגדים כל כך, רק שלא יהיה אונס. אף כי ברור לכול שאונס הוא שיא הקלקול, לי אישית הטקטיקה הזאת עושה כאבי בטן. אל לנו להסיג גבולות ולשכוח שלשומרי תורה ומצוות יש משהו הרבה יותר עקרוני לומר על תרבות הלהט"ב מאשר הוקעת האונס.

זאת ועוד, ההתמקדות בהיבט האונס שבפרשת אוחובסקי עלולה להקל על ניסיונות ההצדקה הדתית וההכלה ההלכתית של ההומוסקסואליות עצמה – וניסיונות כאלה כידוע קיימים – ובלבד שהתרבות החד־מינית תתנער מהעשבים השוטים שבה: מהאונס שככל הנראה די שכיח בקהילת הלהט"ב וממנהג המפגשים המיניים החד־פעמיים הנפוץ גם הוא במילייה ההומוסקסואלי. בעקבות פרשת אוחובסקי נשמעים במחוזותינו קולות המבקשים לכלול בחינוך למיניות בריאה גם את ההומוסקסואליות, כלומר לתת בדרך זו לגיטימציה דתית למי שחי בזוגיות חד־מינית, ובלבד שתהיה נאמנות בין בני הזוג. אבל את העיגול הזה הרי אי אפשר לרבע, אפילו אם זה גורם צער לאנשים. אין מיניות בריאה חד־מינית, לא ביהדות.

לסיכום, יש להיזהר מכך שההתנערות מאוחובסקי – שאגב, לא מן הנמנע שהיא תוצאה של מאבק פנימי על כוח, שליטה וכסף בקהילת הלהט"ב – לא תיצור אפקט בומרנג ותגרום, בהפוך על הפוך, להזזה נוספת של חלון אוברטון בקרב הציבור הדתי, שבמסגרתה המגמה הלהט"בית כשלעצמה תורשה לבוא בקהל ובלבד שיסולקו ממנה כמה תופעות לא רצויות.