השופטת רויטל יפה־כץ הצליחה להפתיע את כולם. בעודה מועמדת לבחירה לבית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים שתתכנס בשבועות הקרובים, ואחרי שכמעט כל המעורבים השלימו עם רוע הגזירה, היא החליטה ללכת נגד הקו שאימצה הפרקליטות מתחילת הדרך ולהשאיר את אריה שיף מחוץ לכותלי בית הסוהר. תשעה חודשי עבודות למען הציבור היא גזרה על מי שגם כך הקדיש חלק ניכר מזמנו להתנדבות למען הציבור, ובכך סיימה בצורה טובה מהמצופה פרשה שהרעישה את הציבוריות הישראלית.
אך הבשורה שעולה מפסק הדין שניסחה יפה־כץ חשובה לא פחות מחירותו האישית של שיף. הקומון סנס, אותו היגיון שמקובל על רוב הבריות ונעדר פעמים רבות מפסקי דין מפולפלים ועקומים של היושבים במגדל השן, זוכה אצלה לעדנה מחודשת. היא מפגישה באופן נדיר בין הקולות שנשמעו בשיח הציבורי וביטאו את רחשי ליבו של העם שבשדות ובין המושגים המשפטיים שהאמונים עליהם נוהגים בדרך כלל לבוז לתחושת הצדק הטבעי של הציבור ולהביא לתוצאות הפוכות. זהו פסק דין שכדאי להבין לעומקו, ובשורות הבאות נשתדל לעשות זאת.
הפרקליטות דרשה ארבע שנים בכלא
שנה אחת בלבד הפרידה בין הלילה שבו ירה אריה שיף, תושב ערד, במוחמד אל־אטרש שפרץ לרכבו ובין גזר הדין שהתקבל השבוע. הסיבה לזמן הקצר יחסית היא שהתביעה לא נדרשה לשלב ראיות ארוך ומתיש. בעצת עורכי דינו, שיף הגיע עם הפרקליטות להסדר טיעון שלפיו הודה במעשים המיוחסים לו והואשם בסעיף של המתה בקלות דעת, במקום סעיפים חמורים יותר כמו הריגה. העונש המקסימלי, שאותו ביקשה הפרקליטות, עומד על ארבע שנות מאסר בפועל. סנגוריו של שיף, על סמך הבסיס העובדתי, טענו לנסיבות מקלות שעשויות לזכות את מרשם מכל אשמה.
אלה הפרטים העובדתיים שעליהם הוסכם: בלילה שבין ה־28 ל־29 בנובמבר בשנה שעברה ישנו שיף ואשתו בקרוואן נייד שחנה על הכביש סמוך לביתם. בסביבות חצות הגיע רכב ובו שלושה גנבים וחנה סמוך לרכבו של שיף. אחד הגנבים שבר את שמשת החלון באמצעות מפתח צינורות ופתח את דלת הרכב. הרעש שנוצר העיר את אשתו של שיף משנתה, והיא בתורה העירה את בעלה. שיף נטל את האקדח שמונח דרך קבע מתחת לכרית שלו (נקודה שתהיה לה משמעות בהמשך) ויצא כדי להבין מה מתרחש. הוא התקרב לרכב, שהפורצים טרם הצליחו להתניע אותו, וזיהה דמות רעולת פנים. הוא קרא לפורצים לעצור, אך הם לא שעו לו. מוחמד אל־אטרש, שישב במושב הנהג וניסה להתניע את הרכב ללא הצלחה, שחרר את מוט הבלימה והתדרדר עם הרכב קדימה. בשלב הזה התקרב שיף לרכב, הרים את האקדח וירה כדור אחד שפגע בראשו של אל־אטרש והרג אותו במקום. שני הפורצים האחרים נמלטו, ושיף נותר במקום כשהוא ממהר להזמין משטרה ומשתף פעולה עם הכוחות שהגיעו.
המחלוקת נפלה בשאלת ניתוח האירוע. בפרקליטות טענו שהערך של חיי אדם חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות, ועל שיף היה מוטל לוותר על ממונו ולאפשר לגנבים להשלים את המלאכה. הם הכירו אומנם בקרבה של המקרה ל"סייג הגנת בית מגורים", מה שמוכר יותר כחוק שי דרומי, אשר מאפשר פגיעה בגוף במקרה של פריצה לשטח פרטי, אך טענו שהימצאות הקרוואן ברשות הרבים והתרחשות אירוע הירי ברחוב אינן מאפשרות שימוש בסייג הזה.
מהניתוח ומהעונש שביקשו בפרקליטות נעדר אלמנט מכריע, שאותו החזירה השופטת יפה כץ למגרש – ההקשר. מדוע אצל אריה שיף, אזרח יותר מנורמטיבי ששירת בצה"ל שנים ארוכות, עבד כרפלקסולוג במלון בים המלח, התנדב בארגונים 'ידידים' ו'יד שרה' והקים חאן חינמי לצועדים בשביל ישראל לזכר בנו, מונח אקדח דרך קבע תחת הכר? זו לא אובססיה מאובחנת, וקרוב לוודאי שאם היה גר בגבעתיים לא היה נוהג כך. שירותי המבחן, בתסקיר שהגישו לבית המשפט, סיפקו את התשובה: שיף חווה שתי פריצות לביתו, רכבו נגנב ארבע פעמים, ובאופן כללי הגיש עשר פעמים תלונות על גניבה במשטרה. זהו לא "סיפורו של אריה שיף", זה סיפור סטנדרטי של תושב ערד או כל יישוב יהודי אחר בנגב.
אך הקש ששבר את גבו ובעקבותיו החל לישון עם אקדח מתחת לכר הוא רצח החייל רון קוקיא הי"ד בערד, שאותו חווה באופן בלתי אמצעי במסגרת התנדבותו במשטרה. על פי תסקיר שירות המבחן האירוע הזה ערער את תחושת המוגנות של שיף עד כדי כך שאזרח מצטיין ושוחר שלום מצא את עצמו הולך לישון כמו מבוקש מארגון טרור. עוד לפני שהשורות האלה בפסק הדין הן טיעונים לזכות הנאשם, הן בגדר כתב אישום מזעזע נגד מדינת ישראל על הפרת החוזה הבלתי כתוב עם תושבי הדרום.
את ההקשר הזה, שלא במקרה נעלם מעיני המאשימה, השופטת יפה־כץ לא החמיצה. במבט ישר ומפוכח, מהסוג שכמעט נעדר מפסקי דין של בתי המשפט בישראל, היא מתארת את הסיטואציה שאליה נקלע שיף בהקשרה הרחב שעושה צדק עם הנאשם. "הקרבה לסייג (של הגנת בית מגורים – י"ר) עליה הסכימו הצדדים היא קרבה של ממש", כותבת יפה־כץ, "והיא מצדיקה גם ענישה חריגה, תוך ניסיון להיכנס לנעלי הנאשם בסיטואציה המורכבת בה הוא ואשתו היו נתונים, בשעת לילה מאוחרת, בקרוואן הנמצא על הכביש, כאשר רעשי הפורצים גרמו לאשת הנאשם להעירו משנתו; והכול על רקע אירועים קודמים, הן כלפי הנאשם והן כלפי אחרים". תודה לא־ל, שופטת בישראל הבחינה בכך שתושבי הדרום נמצאים תחת מתקפה מתמשכת של שכניהם הבדואים ללא מענה מהמדינה, גם אם היא נמנעה מלהזכיר את השם המפורש.
זה לא נעצר כאן. השופטת מספקת בפסק הדין עוד כמה רגעים של קורת רוח, שמנפצים את בלוני ההמשגה המשפטית המסובכת בעזרת סיכות היגיון עממי פשוט ומתבקש. אל מול "ערך החיים" שבו נופפו התובעים והטענה לחריגה פורמליסטית מסעיפי חוק דרומי הציבה השופטת שאלות פשוטות שבסופן סימן קריאה: "הנאשם נגרר לאירוע שלא יזם ולא תכנן, דבר שנעשה דווקא על ידי המנוח ושותפיו; הנאשם עמד לבדו, בשעת לילה מאוחרת, מול המנוח ושותפיו – כולם רעולי פנים, שדי בחזותם כדי להטיל אימה ופחד; המנוח ושותפיו נתפסו 'על חם' על ידי הנאשם כשהם מבצעים עבירה פלילית שכוונה כלפי רכושו, והחשש שמא יפגעו בו וברעייתו, כדי שיתאפשר להם לממש כוונתם לגנוב את רכבו - היה סביר. שאלתו של הסנגור, מה אדם סביר אחר, במצבו של הנאשם, היה עושה – נותרה, למעשה, ללא מענה, גם לא על ידי התביעה... האם סביר היה לצפות מהנאשם להתעלם מהסכנה שחש? האם סביר היה לצפות ממנו להתקשר למשטרה ובינתיים לאפשר למנוח ושותפיו לפעול כאוות נפשם, גם אם הדבר כרוך בפגיעה אפשרית בו וברעייתו?"
סוף דבר, השופטת רויטל יפה־כץ מבססת בפסק הדין את היסוד המשפטי של קרבה לסייג של הגנת בית מגורים גם אם המקרה לא נכלל בלשון החוק כפשוטה. בהתאם לכך היא קובעת כי מקרה שיף גובל בחוק שי דרומי, ומשכך לא נכון להשית בו עונש מאסר בפועל.
ואחרי השמחה המוצדקת, שאלה תיאורטית אך מטרידה עודנה מנקרת: אילו לא הייתה הפרקליטות לוחצת על דוושת הגז בכל הכוח, ואם לא היו פרקליטיו של שיף קולטים את האיתות וממהרים לחתום על עסקת טיעון, האם ייתכן שהיינו מדווחים היום על זיכוי מהדהד וניקוי של שיף מכל כתם?
סוף טוב לרדיפה אובססיבית
נמשיך בטקס הענקת צל"ש לשופטים שעמדו כחומה בצורה מול השתוללות של הפרקליטות, עם סיפור שיש לו סוף טוב ולצידו נורת אזהרה בוהקת. הוא מתחיל לפני שש שנים, בחול המועד סוכות הנוראי שבו נרצחו בני הזוג איתם ונעמה הנקין, נחמיה לביא ואהרן בנט הי"ד. הרוחות אז סערו, כאב חד פילח את שמחת החג. באחד היישובים שבחבל בנימין הורה הרב לתושבים: הערב יוצאים למחות בצומת שמתחת ליישוב.
בין המוחים הרבים היה גם ר' – אז בחור בן 15 שלומד בישיבה תיכונית – שבא להפגין בצומת יחד עם משפחתו. ההפגנה הייתה מאופקת והמשתתפים בה שמרו על החוק, כשהם מסתפקים בהנפת שלטים וקריאות מחאה. בשלב מסוים רכב פלשתיני דהר על הכביש וחצה את אזור ההפגנה. ר', גדוש בזעם, הרים באופן ספונטני אבן שהייתה מונחת על הרצפה והשליך אותה לעבר הרכב המתרחק. האבן לא התקרבה אל הרכב, הנהג עצמו אינו יודע עד היום שהיא נזרקה עליו בכלל, אבל שוטרים שהיו במקום הבחינו באירוע ומיהרו לעצור את ר'.
בשלב הראשון היו בטוחים ר' ואביו שהשוטר יסתפק בנזיפה. לא הייתה להם שום דרך לנחש לאיזה מסלול ייסורים הם הולכים. ר' בן ה־15 נעצר והובא בפני שופט. במשך חמישה ימים ישב במעצר בכלא אופק לנערים, כשמצד אחד הוא גובל בתאם של רוצחי מוחמד אבו־חדיר ובצד השני בנער שאנס אישה בת 37.
התחושה הייתה שבפרקליטות החליטו להיכנס בר' בכל הכוח. התובעים ביקשו מעצר עד תום ההליכים לנער חף מכל עבר פלילי שאינו מחובר לקבוצות עברייניות, תלמיד ישיבה תיכונית שאת רוב זמנו מבלה בכלל בדרום הרחוק ושכל חטאו היה זריקה של אבן אחת שלא פגעה בשום דבר. בכתב האישום דרשו בפרקליטות מאסר של 12 חודשים בפועל, וכשבית המשפט המחוזי נמנע מלהכתים את עתידו של הנער בהרשעה פלילית הם הלכו עד לעליון כדי לערער ולהשיג לכל הפחות הרשעה, גם אם בלא מאסר בפועל. אובססיה שקשה להסביר.
כבר בשלב מוקדם פגש האב באקראי דמות בכירה מאוד בפרקליטות מחוז ירושלים, שאומנם לא הייתה מעורב ישירות בתיק אך ידעה לומר בביטחון ש"הולכים לו על הראש כדי להוכיח שאין איפה ואיפה". השופטים בכל הערכאות התקשו להבין את ההתעקשות של פרקליטות המדינה, וחזרו פעם אחר פעם על כך שהכתמה פלילית של הנער רק תפגע בסיכוייו לקיים חיים נורמטיביים. ההתנכלות המוגזמת נבלמה סופית בבית המשפט העליון, ובמצוות השופטת חיות ר' חויב בשירות לטובת הציבור ללא רישום פלילי. שנה וחצי של ייסורים תמו.
אומנם לא נדרשה כאן יכולת חיזוי יוצאת מגדר הרגיל, אך לא מיותר לומר שדברי השופטים בערכאות השונות הוכחו כמוצדקים. בימים אלה סיים ר' מסלול ביחידת אגוז שבחטיבת הקומנדו והוא מתחיל לשרת כלוחם מן המניין. לא זו אף זו, ר' הספיק להינשא בזמן הזה, והוא ורעייתו כבר חובקים ילד. בלי ספק, מדינת ישראל חסכה לעצמה סבסוד של אסיר במשך שנה שלמה בכלא והרוויחה לוחם מובחר ואזרח צעיר ונורמטיבי שתורם לחברה ולמדינה.
בני משפחתו של ר' לא שכחו להוקיר תודה לשופטים שהיו שם כדי לפסוק את המובן מאליו. הם שלחו מכתב תודה לכל השופטים שהיו מעורבים בתיק בגלגוליו השונים, ביניהם השופטת רבקה פרידמן־פלדמן מהמחוזי ירושלים ונשיאת העליון השופטת אסתר חיות, כשהם משלבים בו תמונות של הלוחם ומשפחתו. אחד מהם, השופט צבי סגל שכבר הספיק לפרוש מאז, אף השיב להם במכתב נרגש משלו. "לזרוע ואף לקצור – אין סיפוק גדול מזה", כתב.
אך פרט להכרת הטוב, למשפחתו של ר' הייתה מטרה חשובה יותר בשליחת המכתבים. במידה רבה הסוף הטוב של ר' הוא מקרה חריג שאינו מעיד על הכלל. אותו בכיר בפרקליטות שהטיח את האמת המרה בפני האב בתחילת הדרך, גם אמר לו בפגישה נוספת שהייתה להם אחרי סיומה הטוב של הסאגה המשפטית כי רק ייחוסו של ר' הוא שהציל אותו מישיבה בבית הכלא. סבו של ר' הוא דמות מוכרת בעולם האקדמיה המשפטי, ולדברי הבכיר - לקרבה הזאת היה משקל מכריע בהתנהלות השופטים. נערים אחרים שמעדו פעם אחת בעבירה שיש בה ריח לאומני עלולים להיות מוכתמים לשארית חייהם.
תמונותיו של ר' חגור אפוד קרב ומעוטר בסמל היחידה המובחרת כשלצידו אשתו ובנו הקטן הן בעצם קריאת השכמה לשופטים בישראל: רסנו את השתלחות הפרקליטות בנערי יהודה ושומרון לפני שתחריב חיים שלמים.
לתגובות: yoniro770@gmail.com