מתי זה יקרה?
מתי זה יקרה? צילום: ISTOCK

"אז כמה זמן זה ייקח?" שואל אותי בעלה של היולדת שברגע זה התחילה תהליך השראת לידה, הידוע יותר בכינויו: "זירוז".

יום למחרת יום כיפור הוא אחד הימים הכי עמוסים בשנה, במחלקת נשים ובאגף המיילדותי בכלל. הצום עושה את שלו.

והיום יום שישי. על העומס נוסף לחץ טבעי.

"לצערי אי אפשר לדעת", אני עונה.

"בערך, נו, פחות או יותר"

"באמת שאין לי תשובה טובה"

"שעה? שעתיים? יום? יומיים?"

"תראה, סביר להניח שזה לא ייקח יומיים, אבל נביאה אני לא. הכל ממנו", אני מצביעה כלפי מעלה.

"את צודקת. פשוט, יום שישי היום. אני צריך ללכת לבנות סוכה ואני לא יודע אם ללכת עכשיו או לחכות לאחרי הלידה".

הבנתי. אני קצת מחייכת לנוכח הסיטואציה והרבה מתמלאת בשמחה על המעורבות ההולכת וגוברת של הגברים בתהליך הלידה.

מיותר לציין שאצל ההורים שלי זה לא היה כך.

גברים כמו אבא שלי היו ממתינים מחוץ לחדר לידה יחד עם שלל גברים (מעשנים!), עד לקבלת ברכת ה"מזל טוב" המיוחלת, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הגבר היה נוסע הביתה אחרי שאמרו לו שזה לא יקרה בקרוב וחוזר כדי לשמוע "מזל טוב" באיחור.

"איפה אתם גרים?" שאלתי.

"כמה רחובות מפה."

"מצויין, זה בטח לא יהיה בדקות הקרובות. אם מתאים לכם, אולי תיסע הביתה ותתחיל להתארגן. מקסימום תקבל טלפון ותחזור מייד".

הוא מחייך בהקלה ומזדרז לצאת.

"כמה זמן זה ייקח?"

השאלה הנשאלת ביותר במחלקת נשים.

כי אני רוצה להיות אחרי, כי אני רוצה לסיים עם זה, כי אני חייבת ללדת לפני שבת, כי אני לא יכולה יותר, כי אני מעדיפה לא להתחיל עדיין אם אפשר, כי אני חייבת לחכות לאמא שלי, כי אני רוצה לדעת מתי לקרוא לתומכת, כי אני רוצה שאמא שלי תהיה לידי אבל היא צריכה להוציא את הילדים מהגן. גם את שלי. כי אני רוצה לדעת.

לכל אורך חיינו הבוגרים אנחנו יודעות מתי.

מתי צריך לאסוף את הילדים, לאיזו שעה לכוון שעון בבוקר, מתי יש לי פגישה, מתי אני יוצאת לחתונה ולאיזו שעה אני מזמינה את החמודה מהבית ממול שתעשה תסרוקות לבנות. מתי יש לילד טיול, מתי מדליקים נרות, עד מתי אפשר לבטל את ההרשמה לחוג ובאיזו שעה יוצא הצום.

הכל צפוי והרשות נתונה לנו לשחרר, במיוחד בתחומי החיים הללו, בהם הכי קשה להרפות.

מתי אפגוש את המיועד?

מתי אהיה בהיריון?

מתי שוב?

מתי יתחילו סוף סוף צירים?

מתי אלד?

מתי היא תתחיל ללכת?

מתי היא תיגמל מהמוצץ?

מתי היא תפגוש את המיועד?

מתי היא תהיה בהיריון?

מתי היא תלד?

אז כמה זמן זה ייקח?

כמה שצריך.

*

יש מקרים בהם יילחצו לזרז ומהר ויש מקרים בהם ישנה יותר נחת.

בלידה ראשונה ,לרוב, ייקח יותר זמן מלידה מתקדמת יותר. ייתכן שלידה שניה תהיה יותר מהירה מלידה שמינית.

כמה שהגוף צריך.

לפעמים אנחנו נאלצים להכניס את הגוף לתהליך כשהוא עוד לא לגמרי בשל.

הסיבות הן רבות ומגוונות.

הערכת משקל גדולה לעובר, סוכרת היריון, לחץ דם גבוה, גיל היריון, מיעוט מי שפיר ועוד שלל סיבות.

המשותף לכולן הוא הרצון של הצוות הרפואי לזרז את תהליך לידה לטובת האם והעובר.

*

"אז כמה זמן זה ייקח?"

שואלת אותי המזורזת החדשה מהחדר הסמוך.

"אי אפשר לדעת בדיוק", אני עונה, "הכל ממנו". האצבע שלי עוד מצביעה למעלה מהשיחה הקודמת.

אני רואה שהיא לחוצה כמו כל אישה ביום שישי, רק שהיא לא אמורה לארגן את השבת בבית.

אני מנסה להרגיע ולהסביר לה על הזירוז. מנסה להרגיע ולהסביר שזה לא נכון בהכרח מה שאומרים, שזה כואב יותר מלידה ללא זירוז. בסוף צירים הם צירים הם צירים.

"לא, זה לא זה. עברתי כבר זירוזים בשתי לידות. אני פשוט רוצה ללדת כבר".

היא רוצה להתקדם, היא רוצה להיות אחרי. אבל לאורך המשמרת, דווקא אצלה כלום לא זז.

*

למחרת אני פוגשת אותה בתחילת המשמרת בשבת בצהריים, עדיין במחלקה.

"מה קורה איתך? את עדיין פה?"

"כן!" היא עונה בנחת ואני מנסה להבין האם זו אותה יולדת שכל כך רצתה אתמול ללדת כבר.

היא נינוחה כמו כל אישה בשבת בצהריים ואני מופתעת, חוזרת לעבודתי.

לאט לאט משהו מתחיל אצלה לקרות. אני מדברת איתה ומזהה עווית של כאב על הפנים אך היא ממשיכה לחייך. "זה שום דבר, צירון".

אנחנו ממשיכות לדבר ואני סופרת 2 צירים במהלך 5 הדקות שאנחנו מדברות.

משהו מתקדם, אבל היא כמו כולאת את הכאב בפנים ומנסה לשדר נינוחות.

כעבור שעה אני ניגשת אליה ומבינה שהיא מתקדמת.

"מה קורה? איך את?"

"אני בסדר, ממש בסדר". הקול קול פעמונים והידיים עוד רגע מלאות.

"ברוך ה' שאת בסדר, אבל אני חושבת שאת נכנסת ללידה"

"לא לא, יש עוד זמן"

היא מצליחה לשמור על איפוק לעוד חצי דקה אבל הנשימות שלה מעידות על התקדמות. "אני לא יולדת עכשיו, עוד לא".

"מה? אבל אתמול רצית כל כך להיות אחרי, מה קרה?"

בין ציר לציר היא מסבירה לי שהיא ממש לא רוצה ברית בשבת. "זה מורכב להסביר, אבל זה לא בשבילי. אני רוצה ללדת אחרי השקיעה"

הפעם אני נושמת עמוק וכהרגלי מספקת לה את ההסבר שמסתיים במילים "בעיתו ובזמנו".

היא דומעת ומרימה את היד כאילו היא מחזיקה שלט ענק עליו כתוב: עוד לא.

עוד עשרים דקות חולפות וגם היא כבר יודעת, היא צריכה לעבור לחדר לידה.

אני נפרדת ממנה לשלום ומאחלת לה בהצלחה ושיהיה בשעה טובה. הכי טובה.

אני ממשיכה לעבוד ויודעת שהסקרנות תשגע אותי עד צאת השבת ב-19:00 בערב.

במוצאי השבת אני פותחת את התיק שלה במחשב ורואה: שעת לידה: 19:10.

**********

אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה? אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?

אשמח לקרוא!

hanale.maayney@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו