פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: דוברות שאנן

בפרשתנו אנחנו מתחילים לפגוש את עולמו של יעקב אבינו ומשפחתו, שמהווים כתשתית של עם ישראל העתידי. יעקב אבינו עוזב את בית יצחק ורבקה בברכתם, משתהה 14 שנה בבית מדרשם של שם ועבר להתחזק ללמוד תורה ולהתכונן להתמודדות עם החיים הגשמיים.

הוא גדל כאיש תם יושב אוהלים, אבל הוריו מועידים אותו בדחיפתה ותכנונה של רבקה, לשמש כבסיס להקמת עם ישראל, בהיבטים הרוחני והגשמי. לכן הוא מגיע לגיבוש ארוך וקשוח בבית לבן, ושם הוא נתקל בחיי היום יום שמחוץ לכותלי בית המדרש, להתמודד עם השקרים הפתולוגיים של לבן, עם תלאות פרנסה, גידול ילדים בסביבה עוינת ועוד ועוד, ואל לנו לשכוח שהוא מתחיל את כל ההתמודדויות הללו כקשיש בן 77.

שוב הזוגיות והאהבה הגדולים בין יעקב לרחל מתחילים להיווצר על יד המעיין הבאר. נתמקד בשני היבטים מאלו הרבים המצויים בפרשה, שהינם בעלי השלכות לחיי היום יום שלנו כיום.

א. יעקב אוהב את רחל בעוצמות גדולות ועובד בעבורה במשך 7 שנים: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". הוא ורבקה מייחלים כבר לליל הכלולות, אבל ללבן יש עבורם תוכניות אחרות. כשרחל ראתה שלבן לוקח את לאה במקומה היא לא רצתה שלאה תתבייש על כך ולכן מסרה לה את הסימנים שיעקב מסר לה, וכשיעקב שאל את אשתו בלילה על הסימנים לאה מסרה לו אותם. איזה ויתור ואיזו הקרבה עושה רבקה כדי לא לבייש את אחותה, כשהיא למעשה מוסרת עבורה את חייה ועתידה.

תארו לכם מה רחל עוברת בעת ההכנות של אחותה לקראת ליל הכלולות עם יעקב ומה עובר לה בראש בלילה עצמו ולמחרת. איזה סיכון היא עוברת גם ביחסו העתידי של יעקב. ראו מה מידת הוויתור עושה, ולאלו תעצומות נפש היא מביאה את האדם. ומה קורה אח"כ כשלאה יולדת בן אחר בן? על רקע זה אפשר להבין את רחל באומרה ליעקב: "הב לי בנים ואם אין מתה אנכי!"

ב. המידה השנייה היא מידת ההודיה לקב"ה על הפשוט והשיגרה. יעקב אבינו לאחר התגלות ה׳ אליו אומר: "אם ה׳ ייתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש... אזי יעשה מצבה..."

הרי התורה היא מדויקת ואין בה כל אות או מילה מיותרים אז מדוע צריך לציין דבר שלחם אוכלים ובגד לובשים שאלו דברים ברורים מאליהם? ההסבר לכך פשוט: לאנשים רבים יש מחוץ ללחם גם עוגות, ממתקים, תבשילין, בשר על האש וכל המזונות שבעולם. יש להם את האמצעים לאכול במסעדות יוקרה מבוקר עד ערב , אבל בשל בעיות בעיכול, אלרגיה, סתימות מעיים ועוד הם לא מסוגלים לאכול, או לחילופין מולטי מיליונרים שיכולים להרשות לעצמם כל מותג שבעולם, אבל הם ספונים כל העת פיג׳מה ונזקקים למישהו שילביש אותם כי הם מרותקים למיטה או שכלל לא מודעים למצבם בשל אלצהיימר או שאר מרעין בישין חלילה.

לכן, אנחנו מבקשים מה׳ שייתן לנו פת לחם, אך עוד לפני שייתן לנו את היכולת לאכול ולהתלבש לבד. אל תתלונני על כך שהילדים ניגשים לארגז הלחם ולוקחים ואוכלים ואולי גם מלכלכים. להיפך, שמכונת הכביסה שלך עובדת ללא הפסקה. סימן שיש מי שילבש את הבגדים וילכלך אותם. האם עדיף חלילה שיהיו כל הזמן נקיים ומקופלים בארון? תודה לך ה׳ על השיגרה והדברים שלכאורה פשוטים ומובנים מאליהם!!

פרופ' אבי לוי הוא יו"ר המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו