להיות המקימי
לא כולנו מתאימים להתנדב ב'מקימי'. כדי ללוות משפחות מבחינה כלכלית צריך ידע והכשרה. אבל במלאות עשור לארגון המבורך כולנו יכולים ללמוד כמה דברים מדרך הפעולה המוצלחת שלהם. ואביא להלן שני רעיונות.
ראשית, להילחם בעוד סוגים של עוני. חז"ל קובעים: "אין עני אלא בדעת". יש אנשים שחיים "מתחת לקו העוני", כשמדובר בידע, בתורה, בחוכמה. כל אחד מאיתנו יכול לתת "מעשר זמן", ממש כמו מעשר כספים, כדי לחנך וללמד אחרים. אנחנו חיים בעידן שבו יש הכי הרבה טקסטים ומקורות ותורה, נגישים מאי פעם, אבל גם בעידן של בורות, ניכור והתבוללות בעולם היהודי. עוני הוא לא רק בחשבון הבנק, הוא גם בלב ובשכל, ובמלחמה הזאת בעוני כולנו יכולים להשתתף.
בנוסף לכך, חשוב לעזור עוד לפני המשבר. הארגון מטפל רבות במשפחות ממוצעות שעלולות להיקלע לסחרור כלכלי ומנסה לייצב את המצב ולמנוע זאת. אבל את הסדקים הראשונים קשה לאתר. את הרגעים שבהם עוד אפשר לתקן, ובקלות יחסית, קל להחמיץ.
כשמתואר בתורה אדם שמתחיל להיקלע לקושי, רש"י כותב שאסור להניח לו ליפול ולהתרסק וצריך לחזק אותו כבר מההתחלה. רש"י ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גבו – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר והתרסק גם חמישה לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. כלומר, כשעוד אפשר לעזור למישהו לפעמים זה פחות אטרקטיבי ומדובר. כשהוא כבר בעשירון התחתון ועובר לגור ברחוב אז זה כבר מביא יותר רייטינג ותשומת לב, אך החוכמה היא לטפל מבעוד מועד, כדי לא להגיע חלילה לאסון.
העיקרון הזה נכון כנראה גם בזוגיות (מתי מתחילים לטפל, כשמופיעות בעיות קלות או חלילה כשהכול מתנפץ?), ביחס לחינוך ולנוער שמתמודד (האם מחכים לפיצוץ גדול או שמנסים לשפר את המצב מבעוד מועד?), ביחס למחלות (אנחנו הרי שומעים רבות על חשיבות האיתור המוקדם), למשברים נפשיים ועוד ועוד. יש כאן קריאת כיוון: לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים כשהם רק מתחילים. להיות המקימי של אחרים וגם של עצמנו, מבעוד מועד.
סיון רהב־מאיר
אשת תקשורת