ישראל ליבמן, מייסד ומנכ"ל עמותת מקימי הפועלת לסייע למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית ומשפחתית, מדבר אל הפונים אליו בגובה העיניים, ולא במקרה. ליבמן (48), תושב בית אל, נשוי לשירה ואב לשמונה, גדל וחונך בחברון ברמת חיים צנועה ופשוטה, "סוג של קומונה, כמעט כמו בקיבוץ", הוא מתאר בערגה. ליבמן הבן הרביעי מתוך עשרה אחים ואחיות. אביו הרב מנחם ליבמן ז"ל, ממייסדי היישוב היהודי בחברון, הלך לעולמו אחרי מאבק במחלת הסרטן. אמו שתיבדל לחיים ארוכים מורה בישראל.
סביב גיל בר המצווה שלו החליטו הוריו לעבור לגור בירושלים. "ההחלטה הייתה בעקבות פיגוע שבו נרצח בסמוך לשוק הערבי הישן בחברון תלמיד של אבא שלי, אשר אהרן גרוס הי"ד. ההורים החליטו על שינוי והאמת היא שזה היה שוק בשבילנו. המעבר מחברון השפיע עליי מאוד", הוא משתף בכנות. "חיפשתי את עצמי בירושלים, ולא במקרה מצאתי את עצמי פעם אחר פעם בחברון - גם בתקופת הלימודים כשנצמדתי לאח שלי הבוגר יותר שרצה לסיים שם את הלימודים, וגם בהמשך, בשירות הצבאי בגולני".
רואה את המוות בעיניים
ליבמן עצמו ניצל מפיגוע כשהיה בן 14. "יצאתי בשליחותו של אחד החיילים לקנות לו משהו בבית המרקחת. זכרתי שהוא הפטיר לעברי: 'אם אתה לא מוצא – תחזור'. ואכן לא מצאתי את מבוקשו. ניסיתי להיעזר במישהו ערבי שנקרה בדרכי וראיתי שתושב היישוב חולף על פניי. שנייה אחר כך שמעתי יריות. מתברר שמחבלים ארבו לו שם ודקרו אותו. הוא הספיק להגיב בירי לכיוון שלהם והתמוטט. בדיעבד הבנתי שהם רצו לפגוע בי ובגלל שהתעכבתי ניצלתי. זה האירוע הראשון שבו הייתי נתון בסכנת חיים של ממש. באירוע אחר הלכתי בשכונת גאולה בירושלים ופתאום נפל עליי פטיש מגובה רב. הוא נפל על האוזן ואני מאמין שאם היה נופל סנטימטר יותר לכיווני זה היה עלול להיגמר באופן טראגי".
בחופשת השחרור שאחרי הצבא פגש ליבמן בהפגנה את שירה, אשתו, שעד לאחרונה שימשה כמנכ"לית המועצה בבית אל. בשנות נישואיהם הראשונות בקריית ארבע הוא למד נגרות ועסק בכך תוך כדי לידת שני ילדיו הבוגרים. בהמשך הם קבעו את ביתם בשילה. ואז, בגיל 24, הוא החל להתמודד עם אתגר חייו, הסרטן. "במשך תקופה חשתי בכאבים לא מוכרים ולא מוסברים. בלילה סבלתי מהזעות, ואחרי בדיקות ובירורים התברר שיש לי סרטן בבלוטות הלימפה".
הרופאים היו אופטימיים. הם טענו שמדובר בשלב מוקדם יחסית ושאחוזי ההחלמה מצוינים. לאחר תקופה אינטנסיבית של טיפולים והליך ריפוי בישרו הרופאים כי המחלה מאחוריו. אלא שחודש לאחר מכן היא התפרצה מחדש והפעם תחזיות הרופאים היו פסימיות בהרבה. "קודם כול הייתי צריך השתלת מח עצם. בנוסף לכך היה נראה שהחלום למשפחה גדולה מתפוצץ לנו בפנים, כי סטטיסטית המחלה והטיפולים מורידים באופן משמעותי את הסיכוי ללדת באופן טבעי. לאחר תקופה לא קלה של המחלה ברוך ה' החלמתי, ולימים נולדו לנו עוד שישה ילדים באופן ניסי וטבעי. חלק מההחלמה וההתמודדות עם המחלה הוא בעיניי עניין של אמונה וביטחון בה' וזאת תוך קביעת יעדים אישיים. חשוב לעשות הכול כדי לא ליפול לדכדוך ולשמור על הנפש. אין ספק שהמחלה הזאת מטלטלת ומשפיעה".
ליבמן נתן לעצמו זמן להתאושש מהמחלה, כשהוא סומך על קצבת הביטוח הלאומי. ביום שבו הלך עם רעייתו שירה להודות לצוות הרפואי על התמסרותם לריפויו התבשר בבשורה קשה מנשוא על רצח אחיו שניאור שלמה הי"ד, שהיה תלמיד בישיבת עוד יוסף חי ונהרג בפיגוע ירי ביצהר. זאת הסיבה לכך שהחליט יחד עם רעייתו לעבור עם המשפחה ללמוד ולעבוד בקבר יוסף. במשך חמש שנים היה המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת עוד יוסף חי. שם רכש את היכולות הניהוליות שבאות לידי ביטוי גם כיום בארגונו.
האובדן הכפול של אחיו ובהמשך של אביו הובילו אותו להחלטה נחושה להקדיש את חייו למען הזולת. "אחרי הטלטלה שעברתי בעקבות אסון הרצח של אחי ופטירת אבא היקר גיבשתי לעצמי אני מאמין והחלטתי שאני בוחר בעשייה ציבורית ולא מתעסק יותר רק בעצמי. רציתי להיות בחיים של נתינה. הרגשתי שמקצוע הנגרות זה נחמד אבל הוא לא משרת את השאיפה הזאת".
אך כאילו לא די, באותה תקופה ליבמן עבר שלושה אירועי ירי של ימי האינתיפאדה השנייה. באחת הפעמים ירו בו מטווח אפס ובנס פגעו רק ברכבו. הפעמיים האחרות היו בגבעת אסף ובכניסה לבית אל. "באופן טבעי, כשחווים כאלה דברים מטלטלים, ובתוכם מחלה קשה, איבוד אח ופיגועים, זה שואב אותך להרבה מחשבה, להבין את משמעות החיים. באותו זמן לקחתי על עצמי לעשות מעשים טובים, להתעסק ביומיום שלי ככל האפשר בטוב", הוא מתאר כיצד גמלה בליבו ההחלטה לנצל את חייו ולהקדיש את ימיו לטוב.
באים מדוכאים ויוצאים עם תקווה
בתחילת דרכו בתחום ליווי משפחות במצוקה כלכלית עבד ליבמן בארגון פעמונים כמנהל יחידת ליווי המשפחות ועזר בהקמת היחידה הזאת. לפני כעשור בשלה בליבו החלטה להקים את ארגון מקימי אשר מסייע בעיקר אבל לא רק למשפחות מהציבור הדתי־לאומי. "חיפשתי את דרכי והחלטתי להוסיף עוד קומה של חסד. החלטתי לעזור גם למשפחות שנמצאות במצוקה כלכלית מורכבת שעד אז לא היה להן מענה. אנשים עם חובות גדולים, עם בעיות משפחתיות מורכבות, כאלו שלמשל הסתבכו בשוק האפור והם מפוחדים ולא יודעים איך לצאת מזה", הוא מסביר את המניע להקמת מקימי.
ליבמן החליט שבארגונו לא תהיה ביורוקרטיה מסורבלת ותנאי קבלה, כדי שאנשים שממילא חייהם קשים ולא פשוטים יפנו בלי היסוס ויזכו למענה מתאים. "אנחנו שואפים לא להשאיר שום משפחה לבד. כשיצאתי לדרך הייתי לבד ועשיתי הכול בעצמי - ליווי משפחות, גיוס משאבים, כל מה שהיה צריך לקיום העמותה. משפחת בן דוד הנדיבה מירושלים תרמה לי את האכסניה וזה מאוד עזר לי ועד היום המרכז שלנו שם".
ליבמן מתאר את ההשתלשלות המדהימה עם משפחת בן דוד: "כשהיינו ילדים, גרנו בגבעת שאול והיינו מטיילים באיזור התעשייה. היינו אוהבים למצוא כל מיני מציאות בפחים הגדולים: כריכות של ספרים, פלסטיקים, חומרי יצירה ועוד. באחד מהסיבובים שלי, מצאתי ערימות של מכתבים. אספתי אותם ולקחתי הביתה. שיחקנו איתם בדואר. בנינו תיבות דואר וכתבנו זה לזה מכתבים בתוספת הפתעות. יום אחד, פתחתי את אחת המעטפות ומצאתי בפנים טבעת יהלום", הוא משתף בהפתעה הלא צפויה. "על המעטפות היה כתובת של "זהב ירושלים", שהמפעל שלהם בגבעת שאול. סיפרתי לאמא של הטבעת היקרה שמצאתי והיא התקשרה וסיפרה להם על המציאה. והם, שמסתבר שחיפשו את הטבעת בקדחתנות כבר חודש ימים הבינו שהיה כאן נס כפול- גם שלא שרפו את המעטפות כמו שנהוג לעשות עם מעטפות זהב, ובנוסף, שמצאתי את הטבעת והשבתי לבעליה. הם מיד באו אלינו הביתה. נתנו לי מתנה קטנה והודו לנו על מצוות השבת האבידה".
26 שנה חלפו ממציאת הטבעת וכשלליבמן מלאו 38, בעקבות הקמת מקימי הוא פנה למשפחת בן דוד שהיו לא אחרים מאשר בעלי 'זהב ירושלים' בבקשה לתרומת מקום לפעילות העמותה: "אחרי הגירוש מגוש קטיף הוריי גרו בדירתם של עודד וציפי בן דוד בעלי 'זהב ירושלים'. ומתוקף ההיכרות האישית שלי איתם והידיעה כי מדובר באנשים גומלי חסדים ורגישים לזולת- הרגשתי בנוח לפנות אליהם ולבקש מהם מקום לפעילות העמותה שאני חפץ להקים. כשעודד בן דוד שמע על היוזמה, הוא אמר שיתייעץ עם אחיו וחזר עם תשובה חיובית. הוא נתן לי חדר וחצי ובו התחלנו להתקדם עם מקימי וכשהתרחבנו- גם תרומת המקום התרחבה. רק לימים סיפרתי את אותו סיפור על הטבעת ואיך הדברים, כמו גם הזכויות, התגלגלו לטובת העמותה. וכך, מאז הקמת העמותה ועד היום אנחנו נמצאים בבניין 'זהב ירושלים' ובכך הם שותפים מלאים לפעילות מקימי", מציין ליבמן בהערכה.
היועצים של מקימי מלווים את המשפחות ופועלים מול אנשי מקצוע שונים, רואי חשבון, עורכי דין, יועצי משכנתאות ויועצים זוגיים ויחד בונים תוכנית מפורטת לשיקום כלכלי. "במשך הזמן הפעילות התרחבה וכך גם הצוות שאיתי. כיום יש בארגון כעשרה יועצים ומאות רבות של משפחות שנעזרות בשירותינו".
איך זה עובד?
"המשפחה פונה טלפונית או דרך האתר. באופן מיידי היא נפגשת עם יועץ שלנו בהתאמה גאוגרפית ומתחילים בתהליך. מגיעים אלינו מכל הארץ", הוא מציין. "בנוסף לירושלים אנחנו נמצאים גם בבאר שבע, חדרה, רמת הגולן, פתח תקווה ואזור בנימין. אנחנו עושים הכול כדי, קודם כול, להכיל את המשפחה, לשמוע את המציאות שבה היא נמצאת ולהיות כאן בשבילה. היועצים שלנו יודעים לחבר בין הנושא הכלכלי לכל המערך המשפחתי ומעל הכול מאמינים שאין דבר כזה מקרה שאי אפשר לפתור. הכול תלוי ברצון ובנחישות. אם ראשי המשפחה אומרים לנו שהם רוצים ומוכנים להתגייס לזה, אנחנו נשכב על הגדר כדי לעזור להם".
מה האני מאמין שלך בתחום הסיוע למשפחות במצוקה כלכלית?
"כאמור - קודם כול הרצון הטוב, זה הבסיס, והמוטו שלנו הוא לא לסמוך על הסיוע הכלכלי מתרומות - שכמובן שזה דבר שאנחנו כן משתדלים לעשות כדי לקדם את השיקום הכלכלי – אלא בראש ובראשונה להעניק להם חכה. לא לתת את הדג אלא את החכה, את הכלים לקום מחדש על הרגליים. הדגים מספיקים רק לאותו יום ואילו החכה היא הכלים לחיים. אנחנו בהחלט רואים את זה עם האנשים שהיו אצלנו במשך העשור שבו אנחנו פועלים - הם קמים ממצוקות כלכליות מאוד קשות, נעמדים על הרגליים ומתחילים להתנהל כלכלית כמו שצריך".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר להתנהל כמו שצריך?
"פשוט לחיות עם מה שיש. לדעת להבין ולהעריך מה אפשרי ומה הגיוני כלכלית בשבילך ועם זה לחיות. אני זוכר את הילדות שלי, ההורים שלי חינכו אותנו לכלכלה נבונה ומעולם לא לקחו הלוואה. מהם למדתי את העיקרון החשוב הזה של לחיות עם מה שיש. לשם כך היועצים יושבים עם כל משפחה במשך שעות ומבינים את המציאות הכלכלית שלה: מהן ההוצאות, ההכנסות, החובות. אנחנו מנחים אותם לחיות עם הקיים בלי קשר לחובות. ממליצים להיפטר מפיתויים להוצאות כדוגמת כרטיסי אשראי ופנקסי שיקים. לכל אחד יהיה משהו להתחיל ממנו".
ליבמן מוסיף ומציין את חשיבות המעטפת המשפחתית והקהילתית בעת משבר: "אנחנו גם יודעים איך להפעיל את הקהילה ואת המעגלים הקרובים של כל מי שפונה אלינו כדי לעזור לו לצאת מהסבך בתור התחלה. בחגים או לפעמים תוך כדי ליווי אנחנו גם תומכים כלכלית בזכות תרומות מתוך הקהילה ומחוצה לה".
כיום קשה מאוד לגייס כספים, ולא פחות מזה להתעסק יום יום במציאות של לחץ כלכלי של אנשים. איך אתם עושים את זה כבר עשר שנים?
"התוצאות הן שנותנות את הכוח", הוא משתף. "לראות משפחה שמגיעה על סף פירוק, כי ידוע שמצוקה כלכלית מפרקת משפחות, ולהבין איזו כברת דרך היא עשתה אצלנו - זה מרגש. היא מתפקסת על המצב ומתייצבת ואחרי הכול היא אומרת לנו באלו המילים: הצלתם את חיינו. מגיעים אלינו אנשים מכל הארץ. זה יכול להיות מירושלים, מפרדס חנה, מהשומרון או מגבעת שמואל ורעננה. הם מגיעים הרבה פעמים מיואשים, מבוישים וחסרי ביטחון, ופתאום האנשים שהיו מדוכאים ואבודים מתחילים לחייך, הגב שלהם מתיישר והם נעמדים על הרגליים. כל משפחה כזאת היא כוח עצום בשבילי".
קורה שמרימים ידיים? יש מקרים שבהם לא תוכלו לעזור?
"אני באמת מאמין שצריך שיתוף פעולה של המשפחה ואז השמיים הם הגבול. יש בעיה נפוצה של אנשים שרוצים לעשות טוב, נותנים הלוואות ומסתבכים עד כדי משבר ואפילו מבוי סתום. זה יותר מורכב, אבל תמיד מתאמצים למצוא פתרונות".
תקופת הקורונה מתאפיינת בהרבה משברים כלכליים. איך זה תפס את הפעילות שלכם?
"עם התפרצות המגפה ותחילת המשבר התארגנו מהר מבחינה טכנית והעברנו את הליוויים לזום וזה עבד נהדר. מבחינת המשפחות ראינו תופעה של חוסר ודאות כלכלית, מה שמנע מלא מעט אנשים ליזום ולבוא, אבל בהמשך, ובעיקר עכשיו, משפסקו החל"תים והמענקים למיניהם, אנשים מבינים יותר את תוצאות הקורונה על עצמם ומשפחתם, הם מתעשתים ושוב יש גל של פניות. אין ספק שהקורונה הביאה איתה סדר יום חדש, והרבה אנשים שחיו ברווחה ולא חשבו שזה יקרה להם לעולם חיים את המציאות של אתגר כלכלי בעל כורחם".
כאיש משפחה, אני מניחה שניהול ארגון כזה טומן בחובו גם הקרבה גדולה.
"העבודה במקימי היא אינטנסיבית וטוטאלית. אנחנו שם בשביל מאות משפחות שזקוקות לנו. אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את כל זה בלי התמיכה המופלאה של שירה. היא עזר כנגדי. היא תומכת ועוזרת לילות כימים במסירות שאין שנייה לה, וזה מה שנותן את הכוח והפניות לעשות כמה שאפשר למען אותן משפחות נפלאות. וכל משפחה שנפלה כלכלית ומצליחה לעמוד על הרגליים היא השראה עצומה לכולם ומעניקה כוח להמשיך קדימה".