אייל אלפיה
אייל אלפיה צילום: ללא

נפתלי

החלוקה הפוליטית ל"ימין" ו"שמאל" זרה היא ליהדות. יסודתה - בהררי החול של אירופה במאה השמונה עשרה. מאז ועד היום היא לבשה צורה ופשטה צורה. לא הרי ימין ושמאל בבית הנבחרים הצרפתי דאז, כהרי ימין ושמאל בפוליטיקה העולמית היום.

לעומת החלוקה הברורה הקיימת בין הצדדים הללו במחשבה החילונית, הרי שהתורה מרכיבה את הניגודים לכדי אחדות הרמונית אחת. אין כמו מצוות שנת השמיטה כדי להדגים רקמה כה יפה, המשבצת יחדיו את פנינת החן של זכות הקניין הפרטי, עם פרי המגדים של הערבות והשיתוף הסולידריים.

מרן הרב קוק היטיב לתאר את השלמות הנולדת ממזיגת ניגודים כזו. לדבריו, תנועות רעיוניות שונות, ואף מנוגדות, משלימות זו את זו אהדדי. נקודת האמת שבאחת מהן, מצטרפת אל זו של רעותה, ויחדיו הן יוצרות את התמונה הגדולה (על פי אורות התחיה יח). 

ככל הנראה, משהו מן המסר הזה נקלט אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. בכוונה טובה הוא מבקש ליישם, הלכה למעשה את רוח השלום האצילי. לגשר על תהומות אין חקר שנפערו בין חלקי החברה הישראלית. מתוך רצון כן הוא מתנדב להיות "הכוח השלישי" שיחלץ את הימין והשמאל מן הלפיתה ההדדית שאינה ניתנת להתרה. 

האם ראש מפלגה קטנטנה יכול להצליח בשליחות כזו? האם ברית פוליטית עם ראש השבט הלבן תסלק את הבוז שרוחשים רבים מנתיניו לאנשי הציונות הדתית? האם חבירה לאויבת התרבות, תנועת האחים המוסלמים, תאחה את הקרעים ותמתן את השיח? כמה וכמה עננים שחורים תלויים מעל לראשו של נפתלי. הוא ידע זאת כאשר בחר לקפוץ למים הסוערים. הוא הבין, שגם אם צודק בנימין נתניהו במאבקו האישי והציבורי, הרי שאי אפשר למשכן לנצח מדינה שלמה בעבורו.

בדבר אחד בוודאי טועה נפתלי – שם מפלגתו שוב לא יכול להיות "ימינה"

בצלאל

בצלאל סמוטריץ' הוא אידאליסט עקבי ונאמן. הוא גם ביצועיסט מוכשר ורב פעלים. יש המספרים שהוא בוס שנעים מאוד לעבוד עמו. 

נראה שבבסיס בחירותיו הפוליטיות עומדות שתי אבחנות חדות כתער – 

רוב מצביעי השמאל מרכז, ממר"צ ועד ליש עתיד, עודם חולמים על הקמת מדינת לאום ערבית ממערב לירדן. בחצר האחורית של כפר סבא. בטווח ירי של RPG מכביש 6. העובדה שמדינות הלאום הערביות הישנות מתפרקות, שלא לומר  - מתנפצות לרסיסים, אינה מעלה ואינה מורידה. הציבור הגדול הזה טרם נגמל מהמצאתם השנונה של סייקס ופיקו. הוא רוצה להקים מדינת לאום ערבית חדשה בשעה שמדינות הלאום הערביות הישנות מתפרקות. הוא טרם הפנים שסוריה מתפרקת משום שאין, ולא היה מעולם -  עם סורי. וכנ"ל לבנון, עירק, תימן ולוב.  נראה כי בצלאל מבין, שהציבור הזה ממתין להיווצרות מחודשת של נסיבות מתאימות, כדי להעיף את המתנחלים מבתיהם. שהירידה מסדר היום של הקמת מדינה "פלסטינית"  - היא טקטית בלבד.

ב. ההליך המשפטי נגד בנימין נתניהו איננו "סתם מקרה" של אכיפה בררנית. בצלאל  מבין שבישראל, מערכת אכיפת החוק עשויה לעתים להיות מערכת של פריעת החוק, כפי שהולך ומתברר במקרהו של אהוביה סנדק למשל. בהיותו אדם משכיל, קרוב לוודאי שהוא יודע כי במאה ה17 חי בצרפת קרדינל בשם רשלייה. האיש היה נאמן למלך במאבקו נגד האצולה. רשלייה ידע שאם מחפשים היטב, אפשר למצוא עילה להעמדה לדין אצל כל בני האצולה הצרפתית. אבל הוא גם ידע למי כדאי ולמי לא כדאי - לתפור תיקים.

אם מקשיבים לטיעוניו, ניתן ללמוד כי שתי אבחנות אלה גורמות לבצלאל לאמץ עמדה לעומתית. לעתים קנטרנית וסונטת. העיקר להבחין את עצמו מציבורים כאלה, מממסד כזה. דא עקא - הוא אינו מצליח להסביר בשפה נשמעת, כיצד רוחה העדינה של התורה מצדיקה פגיעה בזכות ההגדרה העצמית של עם אחר. גם כשעם כזה לא היה ולא נברא. שפתו הרעיונית של בצלאל אינה מובנת לרוב מי שחי בעולם מושגים שונה משלו. חברי ב"שבט הלבן" ממש מתעבים אותו, וחבל. 

זאת ועוד – ניכוס המותג "הציונות הדתית" אינו ראוי. ישנן קבוצות חשובות של ציונים דתיים שאינן רואות את הדברים עין בעין עם בצלאל. ניכוס כזה מוציא אותן אל מחוץ לגדר. מפלג את הציונות הדתית. 

דבר אחרון – ביקורת עניינית היא ליבת השיח הדמוקרטי. השתלחות משולחת רסן, בשום פנים ואופן לא. גם אם לעתים אפשר להבין לליבו של בצלאל, הרי שסגנונו הבוטה והערותיו הפוגעות, המכוונות לנפתלי, נשמעות כהשמצות חסרות אחריות. אני מכיר כמה וכמה אוהבי ארץ ישראל ותורת ישראל שלא ממש מתמוגגים מהן.

נפתלי ובצלאל

יצא לי לפגוש לא מעט ילדים של הורים גרושים. מכולם שמעתי על פנטזיה אחת משותפת. שאמא ואבא יחזרו לחיות יחד. שיינשאו מחדש. ברוב המקרים, החלום אינו מתגשם. לעתים רחוקות, וכשההלכה מאפשרת זאת, נישאים ההורים מחדש. אינני בטוח שזה הפתרון הרצוי במקרה דנן. יתכן בהחלט שמבחינה מעשית, לנפתלי ולבצלאל מתאימות דרכים פוליטיות נפרדות. בד בבד, כפי שמראה הביוגרפיה הפוליטית של  שניהם, שייכים הם בשורשם לאותה קבוצה ערכית. עובדים למען אותן מטרות. 

מטבע הדברים, היושב באופוזיציה נהנה מהאפשרות לשכשך בבריכה טהרנית. הוא לא צריך להתפשר על עקרונות, ולהיפך – היושב בקואליציה מחויב לוויתורים כואבים. 

האם יצליח בנט, הקשור בעבותות קואליציוניות לאוהדים של הקולוניאליזם הבריטי/צרפתי הישן -  להרחיק מסדר היום את רעיון חלוקת הארץ? כיצד יאבק בשתלטנות ה"ליברלית" של מערכת אכיפת החוק? האם הוא יניח לה להמשיך בדרכו של הקרדינל רישלייה? 

האם עמידתו הלעומתית של סמוטריץ' תעשה את העבודה טוב יותר? האם לא נכון היה להקים קואליציה חלופית ולהיאבק מבפנים? לחסוך מאתנו שותפות עם רע"ם? אריתמטיקה פשוטה מלמדת שיתכן וזה היה אפשרי.

על שאלות אלה ועוד, תשיב ההיסטוריה. 

דבר אחד בטוח – השמצות הן היפוכן הגמור של ההלכה, של רוח התורה, של האמת. השמצות כאלה הן פוליטיקה נמוכה. הן חילול השם. נקודה.

הכותב: ר"מ בישיבת עתניאל

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו