"זה היה הבית של האלוף אסף שמחוני", אומר ניצב משנה בדימוס ד"ר פנחס יחזקאלי, כשאנחנו יושבים ליד שולחן המטבח עמוס הפירות החתוכים.
"מכאן הוא יצא לטיסה שממנה לא שב". הבית, חיבור לא רשמי שעשה צה"ל בין שתי דירות "ועד היום לא מוכר על ידי העירייה", הוא היום ביתו של יחזקאלי בשכונה שקטה בבאר שבע. על הקיר אומנם לא תלויה תמונת זיכרון של הדייר הקודם, אך נראה שההשפעה של שמחוני נוכחת היטב בין קירות הבית. האלוף שנפל בשנת 65' היה זה שניהל את מבצע סיני בפועל, בהצלחה רבה ותוך מיעוט אבדות, ושינה את תורת הלחימה של צה"ל בסעיפים רבים.
שמחוני לא היה יס מן. הוא לא שיתף את הרמטכ"ל בתוכניותיו ולא פעם נהג בניגוד גמור לדעתו. הדייר הנוכחי בבית היה רוצה לראות עוד אנשים כאלה בצה"ל ובמשטרה: אמיצים, חדים, יצירתיים, שלא עושים מה שהמערכת אומרת. גם הוא עצמו נמנה על אלה שלא הולכים עם הזרם אלא חותרים נגדו.
כדור אחד ושלוש שנים של שקט
בשבוע שעבר נגמר משפטו של אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שגנב את רכבו סמוך לקרוואן שבו ישנו הוא ורעייתו. על שיף בן ה־71 נגזרו תשעה חודשי עבודות שירות וקנס במסגרת עסקת טיעון. יחזקאלי, איש הנגב כבר שנים רבות, מסביר שהאזור הגיע לנקודת רתיחה. "השופטת בתיק אריה שיף הצליחה לדחות את מלחמת האזרחים בנגב. אחרת זה היה מתפרץ עכשיו". כשהיה יחזקאלי מפקד משטרת ערד, לפני כשלושה עשורים, קרה בתחום שיפוטו מקרה דומה. אצלו, הוא אומר, זה נגמר אפילו בלי מעצר. "זה היה קצת אחרי אוטובוס האימהות, שבו נסעו עובדים ובעיקר עובדות לכור הגרעיני בדימונה". מחבלים השתלטו על האוטובוס שהיו בו אחד עשר נוסעים והחזיקו בהם כבני ערובה. שלושה בני אדם נהרגו בפיגוע ובמהלך פעולת החילוץ.
חודש אחר כך, תחת הרושם הקשה של הפיגוע, הגיע גנב רכב למושב נבטים ואחד מחברי כיתת הכוננות ירה ברגלו. החברים עלו על הרכב ורדפו אחריו עד תל שבע. "הגעתי ראשון לזירה ואמרתי: אף שוטר לא גובה עדויות, רק אני. אמרתי ליורה: אני אספר לך מה היה, תגיד אם זה נכון. יש לך אישה וילדים וחששת להם, שמעת אללה אכבר, אמרת להם תזדהו, שמעת קללות בערבית, הזהרת שאתה יורה, ירית אבל לא ידעת אם פגעת, ראית משהו ביד שלו ולא ידעת אם זה נשק, ובזה נגמר העניין. הוא לא נעצר אפילו. לא הייתה לי פריצה באזור במשך שלוש שנים, עד שסיימתי לפקד על משטרת ערד. צריך להבין את השטח. אנשים מפחדים, זה טבעי. הם לבד במושב, זה לא שצה"ל יושב למטה עם איזה בודקה. מה הבנאדם אמור לעשות?"
את הגישה הזאת, שמבינה את האזרחים ואפילו כוללת אותם במאבק בפשיעה, הוא היה רוצה לראות מיושמת בשטח. "במשטרה מציירים את היצהרניקים שהגיעו ללוד כדי לסייע בפרעות כאויב. מדברים על יהודים שמחזיקים נשק בעיר כאויב. אמרתי לראש אג"ם: אתם מטומטמים? כשב־1974 הייתה פאניקה מפיגועים המשטרה הקימה את המשמר האזרחי, כלומר מיליציות חמושות, וכך השתלטה על הכאוס. אף אחד לא ניסה לעשות אז דין לעצמו כי אנשים קיבלו תג שוטר והייתה להם אפשרות לפעול בשם הריבון, ומה אתם עושים? מוציאים אותם מחוץ לחוק במקום לארגן אותם?"
בבאר שבע הביטחון האישי הולך ומתדרדר, ואזרחים החליטו לעשות מעשה. "הם הקימו מיליציה כדי לעזור לנשים שמאוימות על ידי הבדואים. מה עושים? נלחמים בהם".
ומה אתה חושב שכדאי לעשות?
"לתת להם תגי שוטר, לתת דלק למכוניות שלהם ולארגן את זה. להוציא עשר או שלושים מיליציות לרחובות".
אבל אם הם יפעלו כמו שוטרים, שלדבריך הם מאופקים מדי, מה הרווחת?
"קודם כול הם יהיו בשטח, וכאזרחים הם פחות מיומנים בהימנעות מאירועים. אם אישה תטען שרודפים אחריה, שרוצים לתקוף אותה, הם יבלמו את התוקפים".
גם יחזקאלי מדבר על תחושת הביטחון האישי שהייתה פעם בעירו והיום הולכת ונמוגה. "אני איש הנגב 40 שנה. בעבר באר שבע הייתה עיר יהודית והיום היא עיר דו־לאומית. צריך להבין מה זה צעירים בדואים. יש שם הרבה מאוד ילדים ובני נוער, כי לכל גבר יש כמה נשים. הם מגיעים לפה ומשתוללים וגונבים מה שהם רוצים, ולאט לאט הם פיתחו בוז כלפי צה"ל, שמתנהג פה בפחדנות בבסיסים שלו. הוא רושם את הגניבות, שחלקן מגיעות לעזה, כאבדות, ומנחה את חייליו לא ליצור מגע עם הפורצים לבסיסים". זה מגיע עד השכונה שלו ממש: "אתה יכול לפגוש ברחוב הראשי רכב שנוסע נגד כיוון התנועה. ברחוב השקט שלנו נוסעים במהירויות גבוהות ויש יריות בלילה".
כשהגנרלים התגייסו למשטרה
יחזקאלי נולד במעברת כרכור לפני 66 שנים להורים מורים, יוצאי עיראק. ילדותו עברה עליו בתל אביב. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בעתודה האקדמית, שבוטלה. הוא התגייס לשריון, היה לקצין והגיע לתפקיד סמ"פ. אחרי שהשתחרר והחל ללמוד, חיזר צה"ל אחרי סטודנטים וביקש שיחזרו לשרת. הוא ניאות וחתם לשלוש שנים, הפעם הלך למודיעין. "האיש הכי חכם אצלנו בשריון היה קצין המודיעין, אז ביקשתי ללכת לחיל הזה". הוא נשוי לסיגל, אב לשלושה ובעל תואר ראשון בכלכלה, תואר שני ותואר שלישי במנהל רפואי ופוסט דוקטורט במדעי המדינה. יחזקאלי הוא מומחה לאפקטיביות של גופים ציבוריים וארגונים, יועץ, כותב ומרצה. לצד כל אלה הוא שירת במשך 25 שנה במשטרת ישראל ויש לו עליה בטן מלאה. גם בעין אישית וגם בעין מקצועית.
"גדלתי במשטרה שבכל שנה הלכה והשתפרה", הוא מספר. יחזקאלי התגייס למשטרה בשנת 1986, כסטודנט שמחפש דרך לממן את עצמו. הוא שירת במשמר האזרחי ומאוחר יותר קיבל פיקוד על תחנה. באותן שנים הארגון אוורר את שורותיו והכניס פנימה קציני צה"ל. הם הביאו ראייה אחרת, שפה אחרת ורוח חדשה. "השיח השתנה וגנרלים נכנסו מבחוץ. הם דיברו בעגה צבאית ואנשים לא הבינו מה הם אומרים. הקצינים ניסו לשנות, והתחילו לפתור בעיות בדרכים שהם מכירים". כך הוא עשה בעצמו.
"כשהגעתי למשטרת ערד, היו אנשים שלא יצאו לחופשות במשך חודשים כי לא היה מי שיחליף אותם. אמרתי שכל אחד ייקח מתנדב ויאמן אותו לשלושה חודשים. מי שיבוא ויגיד לי: זה איציק זוכמיר, הוא טוב יותר ממני - אתן לו לצאת לחופשה. כי בואי נודה על האמת, לא צריך אוניברסיטה כדי להיות שוטר, וכך היה. עבדתי חודשים עם מתנדבים במדים". במקרה אחר הוא נתן מענה יצירתי למקומות מרוחקים. "למשל, עין גדי. כדי להוריד רכב משטרתי לעין גדי אתה צריך שעה וחצי. מה זה רלוונטי לאירוע בעודו מתרחש? אז יצרתי להם יחידה במדים שעבדה בצורה אוטונומית ועבדה מצוין. היא עסקה גם בהכוונת תנועה בחמי עין גדי וגם בבעיות חמורות יותר. היו שם חבר'ה רציניים, כאלה שהם חברים ביחידות חילוץ. בעיה בשבילם לתפוס גנב? הכול עניין של איך לסדר את זה, ואם אתה חושב שגונבים לך את העבודה או שאתה יכול לתת מקום גם לאחרים".
מה שאתה אומר מתאים בעצם לכל ארגון.
"נכון. כשאתה בא מארגון אחר ומראש אחר, אתה פותר בעיות שקיימות בארגון מסוים בדרך אחרת. אני מתכוון לכל השירות הציבורי ובייחוד לצה"ל, ירחם עלינו השם במלחמה הבאה. צה"ל הוא ארגון שלא מבין איפה הוא נמצא, הוא לא ניצח במלחמה אחת מ־67'. זאת האמת וצריך להביט לה בעיניים, ובכלל אין לו אסטרטגיה. כולם עושים טקטיקה וכולם עובדים לפי אותו שטנץ, וזו תוצאה של הפסיכולוגית שממיינת את המפקדים בקורס ומחפשת אנשים שיהיו חלק מהמערכת".
יחזקאלי מחפש את הנועזים והחתרנים, את האנשים שברגע האמת יתעלמו מפקודות ויעשו אחרת ממה שהורו להם, כי זה מה שנכון כרגע בשטח. כאלה, הוא אומר, אין היום בצה"ל. "בסוף, מה אתה צריך בשביל להרוג את האויב שלך? להיות פרוע וערמומי. מי היה בר כוכבא? מי היו גיבורי האינתיפאדה? אריק שרון לא היה מתקבל היום לקורס מ"כים, אבל הוא הציל את עם ישראל דרך זה שהוא רימה את הרמטכ"ל במלחמת יום כיפור והכריח את המטכ"ל לאשר לו את הצליחה". אחרי זה, אומר יחזקאלי, הורידו את הדרגות של מפקדי השטח, כדי שיהיה להם פחות כוח מול המטכ"ל ורמאות כזאת לא תחזור על עצמה. "אין היום יותר עורמה ותחבולה. האחרון שידע להגדיר עורמה ותחבולה הוא גרשון הכהן, אבל לא נתנו לו פיקוד כי הוא לא נאמן למערכת".
עם קצינים כאלה הכול עניין של סיכון מול סיכוי. אפשר להצליח ואפשר לגרום להפסד עצום.
"תראי את הכהן. הוא עדיין לובש מדים רוב הזמן כי הוא קצין התרגילים של צה"ל. למה? כי כשהוא משחק את האויב אף אחד לא מצליח לנצח אותו, כי הוא משחק חכם. אם אתה הרמטכ"ל ואתה רואה שיש לך מצביא, מה אתה עושה איתו? תקדם אותו, תן לו פיקוד. אבל לא, לכאלה נותנים מקום להתבטא רק במלחמה".
אגב, טוען יחזקאלי, בימי חלדה של משטרת ישראל היו כבר כמה וכמה מפכ"לים רפורמטורים. אבל אלה הגיעו תמיד "מהסיבות הלא נכונות". רק כשמפכ"ל התפטר או שמפכ"ל נפטר בפתאומיות נוצר מקום לסגנו החתרן. "המנגנון לא מאפשר להם להגיע בדרכים הרגילות".
השוטרים למדו: לא לירות ולא להסתבך
יחזקאלי לא הופתע מפרעות תשפ"א ובטח לא מאי תפקוד המשטרה בזירה. הוא עוקב, חוקר ומרצה על מצב המשטרה כבר שנים, וחיכה שזה יגיע. "היה תו"ל (תורת לחימה): לא ייסגר כביש במדינת ישראל. אני זוכר לפני שנים את מפקד המכללה לשוטרים בכירים עומד באמצע הכביש באום אל־פחם. אנחנו יורדים מהאוטובוס שחונה בצד, והוא אומר לנו 'הכביש הזה ייפתח באש במלחמה הבאה'. תרגלנו את זה עוד לפני אוקטובר 2000. אנחנו זה אומר כל זרועות הביטחון, ולמה? כי כאן נצטרך להעביר את מובילי הטנקים".
באוקטובר 2000 היה ניצב אליק רון מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. "הוא היה איש אמת, מצביא, הוא הבין שיש מרד וטיפל בו. אמרו לו לפתוח באש, אז הוא פתח את הציר באש. מה עשתה הממשלה? טיפלה בו והפכה את השוטרים לשק החבטות של המדינה שעל בסיסו בנו דו־קיום לעוד 20 שנה. הערבים עצמם אמרו שזה מרד. היו דברים בסגנון 'חשבתם ש־48' נגמר. לא, אנחנו עוד פה מחכים להזדמנות', אבל הממשלה לא הודתה בכך ואהוד ברק מכר את המשטרה לכאורה כדי להציל את כיסאו". זה, אומר יחזקאלי, היה רגע מכונן בקורותיה של המשטרה, וגם האיץ את תהליך הסטגנציה שלה. השוטרים למדו לא לירות ולא להסתבך. "זה מה שעשו השוטרים בלוד בזמן הפרעות. למה את מלינה עליהם? הם התחבאו, התגודדו בקבוצות, לא יצרו מגע כדי לא ליצור מצב שהם יצטרכו להשתמש בנשק, וההנחיות היו שלא יורים. אם יהיה כאן הרוג ערבי אחד, משטרת ישראל תהיה השה לעולה. זה הסיפור".
שבועיים אחרי שתמו הפרעות, משטרת לוד קיבלה אות על היותה תחנה מצטיינת. אומנם האות ניתן על תפקודה בשנה האזרחית הקודמת, אבל המסר, לדברי יחזקאלי, ברור. כך גם בקידום מפקד תחנת לוד לפיקוד על תחנת נתניה, ארבעה חודשים אחר כך. "צריך להבין מהו קוד של ארגון ביורוקרטי. מה המשמעות של לקדם מפקד מיד אחרי הפרעות ולתת לתחנה אות הצטיינות? בואי לא נשחק, זה תגמול. על מה? מישהו עשה עבודה טובה בלוד. הוא לא גרר את המשטרה לוועדת אור נוספת והוא סידר למפכ"ל איתרוג". יחזקאלי רומז לדברים חמורים שמתרחשים במחוז, אבל לא רוצה להרחיב. "שאלי את מפקד המחוז שהתפטר, אולי תצליחי".
זה אולי שיאו של הסיפור, אבל לא כולו. אם תעלעלו בהיסטוריה הקרובה של משטרת ישראל, תגלו לא מעט התפטרויות ופרשיות שנוגעות לבכירים מאוד במשטרה. את יחזקאלי גם זה לא מפתיע. בידו רשימה ארוכה מאוד של כשלים. קודים שמשטרת ישראל נוהגת לפיהם, ובשל כך לטענתו הגיעה לאן שהגיעה. "המשטרה היא גוף מנדטורי. היא שייכת לנציב העליון שכבר לא נמצא בארץ. אבל היא לא צמחה במשטר דמוקרטי והיא לא פועלת למען האזרח. הקודים הפנימיים שלה זה הכול למען המטרה, כלומר טוטאליות, המשטרה לפני הכול, אנחנו נגד כל העולם, מתן חשיבות עליונה להצלחת הארגון לפי מדדי הצלחת הארגון. כלומר הצלחה סטטיסטית שבינה ובין שלום האזרח אין שום דבר".
יחזקאלי נותן דוגמה לסטטיסטיקה משטרתית: "כל שנה אתה צריך לעשות יותר. אתה מתחיל לאכוף תנועה, ואתה אוכף אותה כי אתה צריך לסיים פנקס. אז אתה הולך לאכוף במקום שבו אישה יוצאת מהבית בלי מסמכים, כי היא מקפיצה את הילדים לבית הספר. שם אפשר לסיים פנקסים. אבל מה קורה אם סיימת כבר באוקטובר את כל הדו"חות שהיית צריך לתת? אתה מפסיק לאכוף. תמיד אומרים לך 'דו"ח אחד יותר', כדי שלא תתמודד שנה אחר כך עם כמות גדולה שצריך להשלים. אחרי כמה שנים בתוך המערכת אתה בטוח שאתה מביא גאולה לעולם כי הבאת דו"ח תנועה אחד יותר. וזה לא יעזור. האזרח יכול לדבר עם השוטר עד מחר, והוא יקשיב לו כמו אדם שמקשיב למישהו שלא מבין שמצילים אותו".
הרשימה של יחזקאלי עוד ארוכה מאוד, והוא מונה בה גם דרישה לכיבוד החוק אך במקביל אי כיבוד האזרח, שוביניזם, מאצ'ואיזם ואנטי אינטלקטואליזם מוחלט. "אם תהיה סקרן תתחיל לשאול שאלות מביכות ותגלה שיש כאלה שגוזרים קופון". יודגש כי יחזקאלי ממשיך להרצות גם כיום בכיתות שוטרים ומכיר את השטח.
אני מכירה אנשים שהתגייסו למשטרה מתוך מוטיבציה ורצון לתרום למדינה, ולא מסתדר לי מה שאתה אומר על שוטרים.
יחזקאלי לא מוותר: "מי שהתגייס מהמניעים האלה, זה יעבור לו מהר מאוד. רוב השוטרים החדשים עוזבים בשלוש השנים הראשונות אחרי הגיוס. אלה השנים שבהן המשטרה משקיעה בלימוד ובהכשרה שלהם, והם לא מאוד פרודוקטיביים. המשטרה אומרת שהם עוזבים בגלל שקשה להיות שוטרים. היא לא מבינה שדווקא הטובים עוזבים. מי נשאר? מי שהתרבות מקבלת אותו, שהוא מתאים לנורמות של המשטרה, שעבר חיברות. הגרועים נשארים, הטובים הולכים". בדרגים הגבוהים, הוא מספר, לא מוכנים ללמוד את דו"חות המבקר. "כשדיברתי על הדו"ח באחד הקורסים, אמר לי המדריך: 'פיני, אצלנו לא נהוג לעסוק במפקדים מכהנים'. גם אני חושב לפעמים שדו"ח המבקר טועה. אבל תקראו, תלמדו, תדונו, תתווכחו. הם לא. ככה מטפחים תרבות של שקר".
הפתרון לכל זה, הוא אומר, הוא "מפץ גדול" כהגדרתו. "קטסטרופה שיהיו בה הרבה מאוד הרוגים שתנער את המערכת. אולי".
אבל הנה, לפני חצי שנה הייתה כאן מיני קטסטרופה. היו הרוגים, פצועים וכבישים חסומים בנגב ובגליל, וגם אירועי לינץ' בכל רחבי הארץ.
"נכון, אבל כל זה לא שינה שום דבר בהבנה של המשטרה. הפרעות כן שינו את ההבנה של חיזבאללה וחמאס, שהצבא הפלשתיני נמצא בתוך המדינה. בשעת הצורך ארגוני הפשיעה הופכים לצבא. כך היה באינתיפאדה. גנבי הרכב שיודעים איך לעבוד על המשטרה בשגרה ידעו הכי טוב איך לעבוד עליה בחירום. גם כאן הם השתתפו בהתחלה, אבל כשהבינו שהשב"כ והמשטרה נכנסים לתמונה הבכירים אמרו לחיילים שלהם לחדול ולסגת כי הם הבינו שזה יעלה להם יותר מדי".
מחיר ההתגרות במערכת
אני מפצירה ביחזקאלי שיזרוק בכל זאת איזה טיפ אופטימי, כמומחה לארגונים. הוא משתדל מאוד ולבסוף מנדב את המילים הבאות: "מה שאפשר לעשות במשטרה זה לשנות חוקים שישנו את התרבות שלה. אחרי השינוי תתקבל משטרה אחרת עם בעיות אחרות, אבל כללי המשחק ישתנו ותהיה אפשרות לעצב אותה מחדש". חוק אחד שאפשר לשנות, למשל, הוא האופן שבו מתקדמים בארגון. "כרגע כדאי מאוד להיות נאמן למשטרה ולמערכת". הכדאי הזה, לדבריו, פירושו כדאי בכל מחיר, גם אם זה אומר לשתוק על עוולות ומעשי שחיתות שמתרחשים מול עיניך.
איך שוברים את הקוד הזה? "לא נותנים יותר למפקדים למנות את המקורבים שלהם. אתה צריך למנות ניצב משנה במשטרת באר שבע? קח תת־ניצב במילואים מהצפון, שופט בדימוס מירושלים ונציג ציבור מתל אביב. כל אחד יכול להגיש מועמדות, תחליט הוועדה את מי היא רוצה לראות, היא תשמע את המפקדים ואנשים יצטרכו להכין גם תיק עבודות: האם אתה מסכים עם מדיניות המשטרה, האם יש לך מחשבות על המשטרה, האם הסכמת עם השחיתות של המשטרה. פתאום אתה לא חייב לאף אחד, וזה שאתה קם ומעורר שאלה על מה שנעשה אומר עליך משהו, אז שינית את כללי המשחק". בשביל זה, אומר יחזקאלי, צריך קדנציה של עשור וערמומיות של מפכ"ל, שיידע גם להרדים את ההתנגדויות. איך הוא יודע? היו לו הצעות לשנות את המשטרה, הוא שילם עליהן מחיר.
יחזקאלי פיקד על תחנות ערד, אופקים ובאר שבע ומילא תפקידים נוספים. במהלך התקופה קידם מהלך ניסיוני, יחד עם המפכ"ל דאז אסף חפץ, לשנות את יעדיה של המשטרה ולהפוך אותה לקהילתית. "אסף הגיע והקים יחידה לשיטור קהילתי. הוא מינה עליה קצין מוכשר מאוד בשם פרופ' דני גימשי ואני הייתי סגנו. ניסינו לשנות את האסטרטגיה המשטרתית, לגרום לתחנות לעבוד עם הרשות המקומית. שהיעדים של באר שבע ייקבעו עם הרשות בבאר שבע, והיעדים של רמלה עם הרשות ברמלה, כי כל מקום שונה מחברו. ניסינו להביא לכך שהמטרה של המשטרה תהיה לפתור בעיות לאזרחים ושעל זה היא תימדד, ולא על מעצר עד תום ההליכים וכל מיני נתונים סטטיסטיים, שזה בעצם הכנת אליבי של השוטרים על התפקוד שלהם".
אבל היו מי שמאוד לא אהבו את מה שיחזקאלי עשה. "אחרי אסף חפץ הוציאו עליי חוזה, כי ניסינו לשנות את האסטרטגיה של המשטרה. קיבלתי מקלט מדיני במכללה לביטחון לאומי של הצבא". במכללה הוא עשה את כל מה שהוא אוהב. "הקדנציה שלי כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות הייתה העשור היפה בחיי. היו שם מדריכים מכל התחומים ולדעתי זה אחד המקומות הנפלאים במדינת ישראל". הוא הדריך את בכירי המגזר הציבורי בישראל ופגש אנשים חושבים מכל שדות העשייה. "אתה נמצא במקום הכי מעניין בצבא, שגם מעודד אותך להיות חתרן ולחשוב אחרת. פתאום המשטרה הפכה לתחביב והאסטרטגיה למקצוע. נפגשנו עם אנשים שרצינו לפגוש מכל מיני מקומות בעולם, חקרנו כל דבר שרצינו לחקור, היינו מרכז מחקר לייצור חומרי לימוד טובים ולכתיבת ניירות עמדה למקבלי ההחלטות. זיהינו מתי הם צריכים משהו - והוצאנו נייר שהיה מונח להם בבוקר על השולחן. אנחנו מציגים לכם את העמדה שלנו, מכאן תחשבו מה שאתם רוצים".
הכול היה נהדר, עד שהוא שוב העז להתגרות במערכת. זה קרה אחרי ההתפטרות של המפכ"ל משה קראדי, שהתרחשה בעקבות ועדת זיילר שקבעה כי היו פגמים משמעותיים בתפקודו כמפקד מחוז הדרום. "אז הוצאנו עמוד וחצי של הצעה לשנות את מבנה המשטרה. הנחנו אותה על שולחן השר ועל שולחנו של המפכ"ל. שבועיים אחרי זה כבר הייתי בתפקיד של קצין המשמר האזרחי המחוזי בדרום". כשהפה שלי נפער בתדהמה, יחזקאלי מחייך ומרגיע: "בסך הכול עשו לי טובה. אורי בר לב היה כאן מפקד המחוז, המשכתי יום בשבוע במכללה, הייתי מנהל הידע שלהם ולא ממש עזבתי. הכנתי יחד עם אורי תוכנית מאה ימים לזמן שהוא יהיה מפכ"ל. אורי יכול היה לשנות את המשטרה". אבל אורי בר לב מעולם לא הפך למפכ"ל בגלל תלונה על הטרדה שנסגרה לבסוף. יחזקאלי פרש מהמשטרה ארבע שנים אחר כך, וכיום פרט להוראת שוטרים ושיח צפוף עם מפקדים בדרגות שונות הוא משקיף עליה מבחוץ.
אתה לוקח על עצמך תפקיד מאוד לא פשוט של הילד שצועק המלך הוא עירום.
"אני לא צועק המלך הוא עירום, אני ליצן החצר. הרי כתבתי את הדברים האלה גם כשהייתי בפנים, כשלבשתי מדים. גדלתי במשטרה שכל שנה השתפרה ותוגמלתי בהתאם. כשהמשטרה הפכה את פניה הפכתי לאופוזיציונר. אין לי טענות, ככה זה עובד. גם אני לא הייתי מקדם אותי בתוך הארגון הזה כי אני לא נאמן. אם יגיע עכשיו מפכ"ל ויגיד לי: קח דרגת ניצב, תתמוך בי? אני אגיד לו: כפרה עליך, תחלק לחברים שלך, אני לא אתמוך בך אם לא אסכים איתך".