אם תיכנסו לישיבה או לאולפנה ותשאלו שם מה זה י"ט בכסלו, התשובה תהיה אחת. כל נער ונערה דתיים לאומיים יודעים שי"ט כסלו הוא חג החסידות, חגם של חסידי חב"ד אשר מציינים אותו באירועי 'צמאה' בבנייני האומה עם אברהם פריד, ריקודים, אוכל ומשקה.
אלא שי"ט בכסלו הוא לא רק יום שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסר, הוא גם יום פטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, ראש ישיבת כפר הרואה ומייסד ישיבות ואולפנות בני עקיבא. הרב נריה היה גם מראשי ובוני תנועת בני עקיבא וחיבר את המנון התנועה. הוא היה תלמידו המובהק של הרב יעקב משה חרל"פ, ראש ישיבת מרכז הרב ומגדולי מפיצי אורותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
מעטים הם מי שתרמו לבניינה ולהקמתה של הציונות הדתית כמו הרב נריה. ישיבות הקים בכל מקום, ישיבות ואולפנות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות. אין מי שיש להם כל כך הרבה זכויות בבניין הציונות הדתית כמוהו, ולא לחינם הוא כונה "אבי דור הכיפות הסרוגות".
נכון שיש גם מי שזוכרים ומזכירים את דמותו של הרב נריה. יש תוכנית לימודים המבוססת על דמותו ולפני כשנתיים הוא גם הוכרז יחד עם רעייתו הרבנית רחל נריה ז"ל כדמות המופת של החמ"ד. אלא שדווקא סמיכות התאריכים לראש השנה לחסידות מעוררת אי נוחות קשה, כשרואים את בני הציונות הדתית מציינים את י"ט כסלו באירועי 'צמאה', ביום פטירת הרב נריה. מול האירועים, שנולדו ביוזמת הרב משה שילת, בנו של הרב יצחק שילת שליט"א, בעבר תלמיד הישיבה לצעירים וכיום איש חב"ד, נראית הנצחת הרב נריה ביום זה חיוורת למדי.
עיני לא צרה בהצלחת חגיגת החסידות. הרב נריה עצמו ציין את חגיגות י"ט בכסלו והיה קרוב לחב"ד. רבים מבני הנוער שלנו מחוברים לתורת החסידות, ואנו רואים זאת בלימוד נרחב של ליקוטי מוהר"ן, ספר התניא, נתיבות שלום ור' צדוק הכהן מלובלין, בנסיעות לאומן ועוד. יש בחסידות קסם מיוחד ומשמח לראות יהודים מתאחדים סביב רעיון הדבקות וסביב עבודת ה'. אבל הציבור הציוני־דתי יכול וחייב לקיים ביום זה אירוע לא פחות משמעותי – להרמת דגל של תורה ומדינה, תורה של תרומה לכלל המחוברת לדור שיבת ציון ולראשית צמיחת גאולתנו.
דמויות מופת אינן מותירות חותם לדורות בזיכרון של אומה בלא השקעה משמעותית במעשה הזיכרון. יגאל אלון אמר כי "עם שאיננו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". מי שמבקש לזכור את רבותיו ולכבד את מורשתם אינו יכול להסתפק במועט.
באופן די מפתיע, בתחילת חודש כסלו עורכים בישיבות ובאולפנות בני עקיבא ועידת חינוך, בדיוק באותו מקום שבו יקפצו וירקדו עשרות אלפים מתלמידיהם ביום פטירת הרב נריה, בחגיגות החסידות בבנייני האומה בירושלים. השיח חשוב וגם הדיונים העמוקים על החינוך, אבל נכון היה אילו במקומם או לצידם היה אירוע מרכזי, משמעותי, 'צמאה' ציוני דתי, לזכרו, בעקבות תורתו ודרכו החינוכית של מייסד ישיבות בני עקיבא.
ראוי הוא הרב נריה וראויה עשייתו העצומה להיות חלק מהזיכרון החי של דורנו. יום אחד שבו יתכנס הדור הדתי־לאומי הצעיר ויתאחד סביב דמותו באירוע זיכרון של שירה, תורה וקדושה, יהיה לא רק לכבודו אלא גם לכבוד כל ההולכים בדרכו.
הכותב הוא ראש התוכנית לזיכרון ולחינוך במכללת אפרתה