הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמן צילום: יח"צ הוצאת כינרת זמורה דביר

הקטונתי של הגדולים באמת

יש מילים שמהלכות עליי קסם, קטונתי היא אחת מהן. יש אנשים שמהלכים עליי קסם, אנשי קטונתי הם האנשים ההם. ולא, אני לא מתכוון לכל אותם שמצקצקים "קטונתי" וענן של "גדולתי" מקיף את כל הווייתם.

אני מתכוון לאלה שכמעט אינם אומרים דבר, אבל אתה רואה בכל הליכותיהם את תחושת הקטונתי נטועה עמוק בליבם. הצלחותיהם אינן עטרה להתגדל בה, הן לדידם רק חסד שגמל איתם ה'. כישלונותיהם הם שיעור, והם, אנשי הקטונתי, ממהרים לשבת בשורה הראשונה של הכיתה כדי לספוג כל מילה בשיעור הכואב הזה. וחייהם? חייהם הם מתנה. היא גדולה בעיניהם, מתנת חייהם, והם אינם מייחסים אותה לעצמם.

הם נוטלים אותה בזהירות מבוראם, פותחים את העטיפה בחרדת קודש, קוראים את הברכה, מבינים את השליחות ומרגישים קטונתי. האנשים הללו לעולם לא יתנשאו בשל כישרונותיהם, כי מי שקטן בעיני עצמו אינו מוצא אחר קטן ממנו. אנשי הקטונתי שעושים עצמם כלי ולא מטרה בפני עצמה, שכל חייהם תנועה מלמטה למעלה, אנשי הקטונתי הללו הם לרוב האנשים שאחראים, בגלוי או בסתר, לכל הדברים הגדולים.

הקטונתי של תל אביב

בוודאי צדיקים הרבה יש בתל אביב, צדיקים שהיו וצדיקים שעודם. ואני לא באתי אלא לשתף במחשבות על אודות צדיק תל־אביבי אחד, איש סתרי תורה, איש הלכה ואיש ברכה. מכל הארץ משחרים לפתחו, מבקשים עצה, ברכה וישועה, וכל ברכה עטופה בראייה שמימית ובחיוך ארצי, משל היה איש כערכך. ראשו בשמיים, בצירופי אותיות ובשמות הקדושים, וליבו בצרת בני אדם. הוא מעתיר תפילתו לפני ה' על קטן כגדול, ואף שבינו לבינו מולך על כל איבריו, אין אתה מוצא בו גינוני מלכות. לעולם נדמים לנו צדיקים בדמות מלאך עטוף לבן או לכל הפחות כזקן שבע ימים שלובן של חסד משווה הדר לזקנו.

אבל הצדיק התל־אביבי צעיר לימים ואיש סתרים, עד כי אפילו צבע זקנו מעלים את סודו. הוא אינו מעגל סביבו קהל חסידים אף שיש כאלה רבים, הוא אינו נוהג באדמו"רות, ופעם שמעתי מישהו אומר: הוא אדמו"ר לכל מי שרחוקים מחסידות. הוא מגלה מעט ומצניע הרבה, ומכל מקום מעט ממה שמצניע בהליכותיו מגלה אהבתו - הוא רואה לנשמתך, לא למעשיך, לא לבגדיך, ולא תוכל לפגוש בו בלי להרגיש אהוב. אילו היו כל הבאים להתברך אוהבים את עצמם כפי שהוא אוהב אותם, הייתה האהבה גואה בעולם. אילו היו הבאים להתברך אוהבים זה את זה כפי שהוא אוהב אותם, כי אז כבר היה העולם בא על תיקונו.

הרבה אני מהרהר באיש הזה, איך הוא מצליח לשאת את המשא הזה על הכתפיים, את האחריות הגדולה לכל כך הרבה אנשים שפונים כשליבם מר להם, איפה יש לו מקום בלב לכל כך הרבה צער? וכשהוא מדבר הוא מדקדק במילותיו והם, שומעיו, נאחזים בכל מילה, בכל רמז, מנסים לשער – האם לכך התכוון? אולי התכוון להפך? הרבה אני מהרהר איך אפשר להיות כזה גדול ולהישאר כל כך קטן. ופתאום שמתי לב, יש לו לצדיק התל־אביבי מין שגרת לשון שנאמרת לפני כל עצה ובטרם ברכה: "קטונתי", הוא אומר, קטונתי. ורק אחרי הקטונתי הוא מנדב את עצתו. אולי רק בזכות הקטונתי אפשר לברך בלי שיגבה הלב, אולי דווקא מתוך הקטונתי סרה המחיצה בין אדם לבוראו, ואפשר קצת לראות.

הקטונתי של יעקב

לפעמים קטונתי זו לא עמדת נפש, זה תיאור מצב. לפעמים אתה מוצא עצמך קטן ושברירי. מאוים, חלש, לא מוצא את הכוח לשאת. לפעמים זה קטונתי בריאותי, לפעמים כלכלי, לפעמים חברתי, לפעמים נפשי, לפעמים רוחני, ויש שזה קטונתי קיומי. הכול סוגר עליך, הכול גדול עליך, ואתה הולך וקטן. ואין סדק צר. ואין חמצן. ברגעים האלה כדאי להיזכר בקטונתי כזה מן העבר. העבר האישי, העבר הלאומי, ולראות מה עשו לו השנים לקטונתי שהיה נראה אז כסוף העולם. כך ממש עשה יעקב: "קטונתי – מכל החסדים" הוא אמר, כלומר גם המצב הבלתי נסבל הזה שבו אני בסכנה קיומית – גם הוא חסד. אומנם עכשיו החסד בכלל לא מורגש, אבל יעקב נזכר: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". זה לא הקטונתי הראשון שלי, כבר הייתי פעם בקטונתי, נאלצתי לברוח מהבית בחוסר כול. ובמבט לאחור, הקטונתי הזה בנה בי הרבה: "ועתה הייתי לשני מחנות". כל הגודל הזה התחיל מעוני, בדידות ומקל נדודים. ועל בשרו למד כמה חסדים צומחים ממקומות שבורים. גם עכשיו משהו יצמח, קטונתי גם הוא – מכל החסדים (בהשראת השפת אמת וישלח תרלז).

הקטונתי של כולנו

קטונתי

כל הכיתה מסתכלת. אני ליד הלוח.

לא מצליח לפתור. כולם מגחכים.

"אז אני שואל שוב", הוא שואל שוב, מול כולם:

"אתה בטוח שהכנת שיעורים?"

מגרד בעין, משפשף את השנייה

(סתם דלקת, זו לא באמת דמעה).

כולם התקבלו –

לחטיבה, להדרכה, לישיבה התיכונית, להקבצה הנכונה.

אצלי ביד מעטפה קרועה,

מילים ספורות, מעט חמלה.

ואימא שואלת "נו?"

(ואבא חושב – נו, מה את מצפה?).

כולם עוברים טסט ראשון או שני

מביאים עוגה וקולה. חגיגה.

ואני, נכשל בשישי, ואין לי פנים להראות.

ושותק את הסוד וצוחק כמו כולם,

(לא מגלה לאף אחד – גם השביעי לא בחינם).

בוחן מסלול, בסוף כולם עוברים.

ואני, פעם אחר פעם נתקל בחומה.

הם יוצאים לשבת, ואני כאן לבד,

כי שברתי, כי שיקרתי, כי נתפסתי, כי פספסתי,

כי חרגתי מקו יורים (אולי כי אני בעצם לא מתאים).

כולם מתחילים להכיר,

ואני מתלבש יפה, יוצא

להסתובב עם עצמי.

מזמין כפול, מדמיין שיש "היא".

משלם בנדיבות (פעם ראשונה תמיד מזמין),

קונה לה פרחים,

משליך באחד הפחים (להיכנס עם זה הביתה – באמת לא נעים).

הרגע הזה, שהצביעו עליי, ולגלגו ולחששו,

וכתבו עליי וקרצו לעברי, ושפטו.

והקניטו, והקטינו עד עפר,

עד כי קטונתי מאוד –

הרגע הזה שעל אף, ולמרות - המשכתי לצעוד,

היה רגע גדול מאוד.

liorangelman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו