עבודתם של רופאים וצוותי רפואה מורכבת ומתישה ולא תמיד מתגמלת, ובראיון לערוץ 7 מספרת ד"ר יעל סהר-קוסטיס, חברת ועד האיגוד הישראלי לרפואה תעסוקתית ורופאה תעסוקתית בכירה בשירותי בריאות כללית, על סכנה נוספת לה נחשפים רופאים בעבודתם.
דקירות מכלים חדים ומחטי מזרקים החושפות אותם למחלות זיהומיות.
מדבריה של ד"ר סהר-קוסטיס עולה כי לבעיה שפוגעת כמעט בכל הרופאים יש גם פתרונות מקובלים בעולם המערבי שראוי כי יוכנסו גם למערכת הבריאות הישראלית.
"במסגרת הטיפול שניתן למטופלים, כפי שיודע כל מי שקיבל חיסון, בדיקת דם או טיפולים ניתוחיים ואפילו טיפול שיניים, משתמשים גם במכשירים חדים. אם אנחנו מדברים על אוכלוסיה של מאתיים אלף עובדים בכלל מקצועות הבריאות, מתוכם עשרים אלף שכוללים מנתחים, מיילדים, אחיות, רופאי שיניים ועוד, במסגרת עבודתם היומיומית משתמשים בכלים חדים שיכולים חלילה גם לדקור את העובד עצמו", היא אומרת ומציינת כי מחטים אינן בהכרח מסוכנות יותר, אם כי השימוש בהן נפוץ יותר. "חלק לא מבוטל מאותם עשרים אלף העובדים הן אחיות שמחסנות או לוקחות בדיקת דם או רופאים במחלקות פנימיות שמבצעים את הפעולות הללו".
"על כל מיליון פרוצדורות פולשניות יש סיכונים לא מבוטלים. מדובר בסיכון מצטבר של יותר מ-3000 הדבקות במחלות זיהומיות שונות שיכולות להתרחש לעובדי הבריאות. המשמעות היא ששלושה אחוז יידבקו במחלה כלשהי. לאורך חייו המקצועיים של רופא מנתח הסיכוי שלו להידבק בדלקת נגיפית מסוג C עומד על שבעה אחוזים".
על הפתרונות והמענים שניתנים לסיכונים הללו אומרת ד"ר סהר-קוסטיס כי מערכת הבריאות עוסקת לא מעט במיגון עובדיה כפי שניתן היה לראות באופן בולט במחלקות הקורונה, אך גם בעצם השימוש בכפפות ומכשור דומה. בנוסף היא מזכירה את חיסונם של צוותי הרפואה נגד מחלות שניתן להתגונן מפניהן, ואולם קיימת בעיה להתמודד עם אותן מחלות זיהומיות שאין חיסון נגדם ומולן אין טיפול אפקטיבי.
"אין חיסון ורופאים נדבקים בהיקפים כאלה. למעלה מכך, אם חלילה עובד בריאות נדבק באחת המחלות הללו אין לנו טיפול שיכול להעביר לחלוטין את המחלה הזו, כלומר שבחלק מהמקרים הוא יישאר לנצח נשא של המחלה ויצטרך לעבור טיפולים וביקורות ויכול חלילה להדביק מטופלים ובני משפחה שלו חלילה. אמנם בזכות הטיפול שיקבל ידאגו לכך שהוא לא יוכל להדביק אחרים, אבל גם העובד וגם הסביבה שלו עומדים בסיכון שאנחנו מעוניינים לצמצם אותו ככל הניתן".
צמצום הסיכון הזה מתבצע בין השאר על ידי שימוש בכלים חדים, סכינים ומחטים, למסוכנים פחות בעיצוב שונה או בשילוב אמצעי הגנה לכלי המדובר. בחלק מהמקרים, אומרת סהר-קוסטיס, מדובר בהחלפת המכשור לאחר.
"כבר עכשיו יש המלצות להכניס את הכלים האלה לשימוש אבל ניתן לשער שלוקח זמן עד שזה ייכנס", היא אומרת ומציינת כי הדבר תלוי בין השאר בשיקול דעת הבוחן את משמעות הסכנה מול העלות הכלכלית. האם יתכן ומדובר גם במאבקים בין החברות המייצרות את המכשור החדש לבין החברות הוותיקות? ד"ר סהר-קוסטיס מציינת שאינה חלק מתחום זה, אך למיטב ידיעתה אותן חברות מייצרות גם את הכלים המוגנים וגם את הכלים שבמתכונת הישנה יותר.
לדבריה לא די בקבלת החלטה על מכשור מוגן יותר אלא גם בשינוי הגישה והחינוך לבריאות של העובד עצמו כמו גם של המערכת המתמודדת עם הטיפול הנדרש לאותו עבוד שנדבק.
מי אמור לקבל את ההחלטות שיתנו מענה לבעיה? "ההחלטות הללו מורכבות, כי אנחנו רוצים להציב סטנדרט גבוה ומיטבי כמו הסטנדרט שאנחנו רוצים לספק לכל עובד, ויש שאלה עד כמה ניתן להגן על האדם, עד כמה יוכל לעשות את העבודה שלו כראוי עם המיגון וכמה זה יעלה למדינה ולמעסיק. לא ניתן לומר שההחלטה צריכה להיות רק של המעסיק או רק של המחוקק. מעסיק יכול לקבל החלטה שהוא משתמש במחטים בטיחותיות, מכשור מוגן ונותן את ההדרכה הנכונה, ונראה אצלם את השיפור, אבלך אם רוצים מהלך גדול הוא צריך לכלול גם את המחוקק, גם את ארגוני הבריאות הגדולים, גם את הגורמים הרפואיים המקצועיים וגם את המעסיקים".