אביגדור קהלני
אביגדור קהלני צילום: ערוץ 7

ערב מרגש נערך בחסות עריית ראש העין ובהובלתו של עדי אביני, סגן ראש העיר, במסגרתו ארחו במפגש זום את אביגדור קהלני שסיפר על ההתמודדות עם הפציעות הפיזיות והנפשיות ממלחמת ששת הימים, אותם הוא סוחב עד היום.

בפתח הדברים סיפר אביני שהנחה את המפגש: "אביגדור קהלני כתב שישה ספרים שאת הבולט מהם 'עוז 77' אני נתתי כמתנה למדריכים בתקופה שהייתי קומונר. בחרתי בספר הזה כי גם אז וגם היום, אני רואה בספר הזה ובאביגדור עצמו את הערך של הציונות המתחדשת, ואיך למרות כל מה שעבר, הוא לא עמוס בעצמו, לא ממורמר ומלא בציונות ואהבת הארץ, ואותי זה מרגש. לכן ביום ההוקרה רציתי שגם תושבי העיר יפגשו אותו ויספגו את הערכים החשובים".

אביגדור קהלני (77) תת אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי שכיהן כחבר כנסת מטעם העבודה, שאף כיהן כשר לביטחון פנים, הוא פצוע צה"ל שזכה לעיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים ולעיטור המופת ממלחמת ששת הימים בה נפצע קשות. מאוחר יותר אף הוענק לו עיטור הנשיא על תרומתו הגדולה למדינת ישראל. בפתח דבריו במפגש אמר קהלני: "הרעיון של יום ההוקרה הוא חשוב, החלטת הממשלה לקבוע יום כזה היא החלטה נכונה, אני יודע כמה חשוב להוקיר את הפצועים כמי שנוגע בהם יום יום וכפצוע צה"ל בעצמי".

"זעקתי 'אמא אני נשרף' ונפרדתי מהעולם"

במהלך מלחמת ששת הימים פיקד קהלני על פלוגת טנקי פטון בגדוד 79 המתחדש שלחמה בצפון סיני ובקרב הג'יראדי במהלכו נפצע קשה: "היינו בסמוך לרצועת עזה וחיכינו לאות 'סדין אדום' בכדי להיכנס לתוך רצועת עזה, אני הובלתי את כל הטנקים. אלא שהטנק שלי נפגע ואני עברתי לטנק שני, ולאחר מכן הטנק שוב נפגע ועברתי לטנק שלישי.

באותם הרגעים הרגשתי שאני מאכזב את המדינה, אבל המשכנו בלחימה והגענו לתוך חאן יונס, שם ירו עלינו ללא הפסקה. לאחר שכבשנו את המקום המדהים שלימים נקרא 'גוש קטיף' נכנסו לתוך רפיח ושם היה קרב קשה מאד. המוני חיילים חיכו לנו עם נשק נגד טנקים ואני זוכר שבשלב מסוים הסתערתי על הצומת. משם אני זוכר את תמונה מרגשת מאד, של החילים המצריים שעוזבים את העמדות, זורקים את נעליהם ורצים אל הים. אין תמונה מבישה יותר מצבא נסוג וזו בעייני תמונת הניצחון של המלחמה" סיפר בהתרגשות.

אלא שלא הרבה זמן לאחר מכן נפצע קהלני בפציעה ששינתה את חייו: "נכנסתי לאל-עריש והיינו חייבים לנוע על הכביש הראשי בין הדיונות, ומבלי שידעתי נכנסתי למערב ומרגע זה אני חלק מיום ההוקרה לפצועי צה"ל. לפתע הרגשתי כמו שפטיש של חמש קילו נוחת לי על הראש, ונפלתי לתוך הטנק. רציתי לצעוק מעוצמת הכאב אבל התביישתי מהחיילים שלי שישמעו אותי, ניסיתי להגיע אל פתח הטנק אבל כוחותיי לא עמדו לי ונפלתי פנימה. הכול מסביב עולה באש ואני קראתי לאדם שתמיד הכי הגן עלי, אמא שלי, זעקתי לעזרה 'אמא אני נשרף' ונפרדתי מהעולם. מול עיני רצו תמונות מהחיים ומחוויה קשה של כמעט טביעה בים כשהייתי בן עשר. רגע אחר כך שהבנתי שאני עדין חי עשיתי מאמץ נוסף והצלחתי לצאת מן הטנק אל תוך הדיונה כשכל גופי מכוסה באדמה ורק הראש בחוץ. אחד הטנקים שעקף מימין ולא הבחין בי עלה עלי, הצלחתי לרוץ לאחור 300 מטר ועליתי על טנק אחר. הפינוי היה קשה מאד וארך שבע שעות".

הפציעה החמורה של קהלני התבררה בבית החולים, 60 אחוז מגופו היה מכוסה בכוויות בדרגה שלישית, המחייבת טיפול ארוך וסבוך הכולל ניתוחים של השתלות עור וזמן החלמה ממושך: "לא הבנתי את גודל הפציעה אבל הייתי כאוב מאד. רק כשראיתי את בני משפחתי נכנסים ובוכים, הבנתי. בדיעבד התברר לי שהרופאים אמרו להם, שהם יודעים להציל אנשים שיש להם עד 40 אחוז כוויות משטח גופם, ולכן הסיכוי שלי לחיות הוא קלוש. הם תלו את סיכויי ההצלחה בעיקר ברצון שלי לחיות, ואני הייתי נשוי טרי עם אישה בהיריון מתקדם, ואמרתי לעצמי 'אביגדור אתה עובר מבחן של החיים שלך תהיה גבר''. הזיכרונות מימי הטיפול הקשים מסרבים להישכח: "הטיפול בכוויות היה קשה מאד, הסדינים היו נדבקים לי לגב לידיים ולרגלים ובכל יום הכניסו אותי לאמבטיית מי מלח, הכאב הוא אדיר. בכל פעם כזו הרגשתי שאני נשרף מחדש. החלטתי לא להתלונן או לצעוק, למרות שהיו לי ניתוחים רבים של השתלת עור וכאבים קשים. בכדי לא לצעוק פיתחתי שיטה, ונשכתי את המגבת וכך ביטאתי את סבלי".

"הסתכלתי על מפקד הטנק הסורי הנחלץ מטנק בוער וראיתי את עצמי, הגוף שלי השתתק"

חודשיים לאחר הפציעה נולד בנו בכורו 'דרור': "'קראנו לבן דרור מתוך תקווה שאחרי המלחמה הזו יהיה דרור לכולם, ואני הגעתי על כיסא גלגלים. רק לאחר כמעט שנה השתחררתי מבית החולים, בצבא שאלו אותי 'מה עושים איתך' ואני הודעתי להם שאני אחזור לצבא וכך היה. לאחר לימודים לצד טיפולים רבים שנמשכו, כל הזמן שאלתי את עצמי האם אני לא סובל מפוסט טראומה ומסתיר את זה, לא הלכתי לפסיכולוג או טיפול ודיברתי עם עצמי בתוך ליבי. מהר מאד חזרתי לצבא ולטנקים וזו הייתה ההחלטה החשובה בחיי, הרגשתי שיש לי עוד מה לתרום למדינה.

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים כשהייתי מפקד גדוד עוז 77 בחטיבה 7. פרצנו לסוריה, ובלילה הראשון הייתה סיטואציה בלילה שאני מזהה טנק שמתנהג מוזר כחמש מטר ממני, זה היה טנק סורי ויריתי בו, הוא עלה באש. מיד לאחר מכן הבחנתי שכעשרה מטרים ממנו עמד טנק נוסף ויריתי בו ואותו אני זוכר היטב, כי ראיתי את מפקד הטנק מנסה להיחלץ החוצה כשהוא זועק, הסתכלתי עליו והרגשתי שאני נכנס לשוק, שהגוף שלי משתתק, כאילו ראיתי את עצמי במלחמה הקודמת, מאד פחדתי מהרגע הזה ולכן הזזתי את הראש והמשכתי להילחם, ידעתי שאם אמשיך להסתכל עליו לא אצליח לתפקד. זו הייתה מלחמה קשה בה היו לנו אבדות רבות".

במלחמה זו איבד קהלני את אחיו הצעיר ממנו עמנואל קהלני ז"ל, שהלך בעקבותיו לשריון, ואשתו איבדה את אחיה, אילן שמעיה ז"ל: "היו אבדות קשות, ומלבד ההרוגים הרבים היו 7000 פצועים, חלקם פצועים קשים מאד. כשחייל נהרג הוא תחת לוח שיש ומשפחתו סובלת מאד, אני יודע היטב מהי המשמעות של משפחה שכולה. סביב חייל פצוע בגוף או בנפש יש משפחה שלמה שהיא הגוף העיקרי שמחבק ומלטף ולכן משפחות פצועי צה"ל ראויים לשבח. לא פעם אני מבקר פצועים שצריכים לעכל את המצב החדש, גם היציאה מבית החולים היא יציאה לעולם שלא הכרנו קודם לכן, וצריך להיאבק על החיים לצד הפציעה הפיזית והנפשית. עם השנים, אנו כחברה פחות מוקרים את הפצועים כי זה הפך להיות חלק מנוף חיינו, אבל חשוב להוקיר ולחבק, כי הם נתנו לנו את החיים, לכן יום ההוקרה חשוב כל כך. זה מחמם את הלב שיש מישהו שחושב ודואג"

"אני צלקת אחת גדולה וכל יום אני אומר לעצמי 'אני מנצח'"

בתום השיחה המרגשת שאל אביני את קהלני: "אילו עצות אתה נותן מניסיונך לפצועי צה"ל?

קהלני השיב: "בכדי לחזור להיות חלק מהחברה, חייב לחזור למעגל העשייה. שתעודת הנכה לא תהיה הסיבה לא לקום ולעשות. האדם צריך לומר לעצמו כל יום 'אני מנצח' וכך אני עושה על אף שאני חש את הפציעות כל יום, אני צלקת אחת גדולה, אבל רק בצורה כזו אפשר להגיע ל-120. המשפחות צריכות לתמוך, כמו גם הקהילה, וכמובן משרד הביטחון שלדעתי עושה עבודה טובה משקיע בפצועים, למרות שיש תקלות שצריך לפתור, אנחנו נמצאים במקום הראשון בעולם. מטרת המשרד זה לא להיות אוזן קשבת אלא לתת משאבים".

על איציק סעידיאן אמר: "זה מקרה טראגי ביותר של אדם שלקח את נפשו וכולנו מצטערים על זה, אני לא מכיר אישית אבל מעריך שאם היה מישהו שמחבק ומקשיב לכאב היה יכול להיות שלא היה עושה את המעשה. אדם שהצית עצמו מרגיש שכל הדלתות ננעלו בפניו, אני מקווה שיצא מזה בשלום ויחזור לחיים. המקרה של איציק סעידיאן מזכיר לנו למה כל כך חשובה האוזן קשבת וזה מה שאני חושב שצריך לעשות למען הפצועים, לשאול לשלומם, להתעניין במה שקרה ובאיך מרגישים, להיות אמפתיים ולהקשיב. אנשים שכחתו איך להקשיב, אבל זה הכי חשוב".

רק ביום רביעי האחרון התקיים טקס רשמי במעמד ראש הממשלה לציון יום ההוקרה הרשמי לפצועי מלחמות ישראל ופעולות האיבה שנקבע בהחלטת ממשלה לתאריך י"ז כסלו ,עוד הגיעו אישי ציבור וגיבורי מלחמה שנפצעו קשה מאד במהלך שירותם הצבאי. עדי אביני שלקח חלק בטקס אמר: "זיו שילון שנפצע קשה ברצועת עזה ואיבד את ידו צימרר את כולנו בדבריו: "גם אם היו אומרים לי שאאבד שתי ידיים ושכך יגמר הקרב, לא הייתי מוותר לרגע על השירות בצה"ל ועל הזכות להגן על העם והארץ כי המדינה המופלאה שלנו שווה יותר משתי ידיים או מכל איבר אחר בגופי".

הוסיף, "כל אותם פצועים נשואים על גבם יום יום, שעה שעה את ההתמודדות עם נזקי המלחמה אותה לחמו למען כולנו, אין לי ספק שאנחנו חייבים להודות להם ולהוקיר, והמעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם, הוא לחבק ולהודות על ההקרבה, על המסירות ועל המסר שהם מעבירים לדורות הבאים".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו