מה המרחק בין ישראל ללונדון? כדור אחד. מעל שנה שאנחנו כאן, וכל פיגוע בארץ מקפיץ אותנו. מרתיח. מדכא. מכאיב.
פה האנטישמיות מרימה ראש, לעיתים גם יד, ואנחנו עם הפנים לארץ - מה קרה? איך קרה? קרה למישהו משהו?
בוקר האתמול התחיל בירייה שהדהדה עד לשכונה שלנו. קמנו בבוקר עם ארבעה פצועים. מתפללים. בצהריים כבר נותרו רק שלושה. ברוך דיין האמת.
בערב, ההרוג הפך מיהודי יקר שנרצח לבן משפחה של חברים צדיקים שלנו כאן. משפחת לוין היקרה. אנשי תורה, מידות וחסד. הרבנים שלמה ואלי. נשמות ענקיות. כדור שנורה בסימטאות ירושלים פגע בלב לונדון.
מן השמיים תנוחמו.
אני רוצה להאיר לכם איזו נקודה, שאנחנו כישראלים מתקשים לראות אותה: קשה להיות יהודי בגלות.
אבל כמה שקשה להיות יהודי בגלות, קשה פי מיליון לעזוב את כל מה שהכרת. כל מה שגדלת עליו. שפה, תרבות, חברים, סביבה. לעזוב הכל, לקום ולעלות לארץ ישראל. אלי קיי ז"ל עשה את זה. הוא לא רק עלה. הוא עלה ונלחם להתגייס לצנחנים. נלחם להילחם.
מספיק, נכון? לא לאלי. הוא מסיים את הצבא והולך להדריך בכותל. למה? כי בשביל זה הוא עלה. הוא הגיע מתוך ערכים, למרות הקשיים, והוא רוצה להמשיך ולהנחיל את הערכים האלה הלאה, גם למי שפחות מכירים, שפחות נלהבים ממנו אולי. הוא רוצה להדביק אותם באש הציונית שבוערת בו. באהבת העם והארץ. אז הוא לא רץ להיי טק ולא חוזר לדרום אפריקה. הוא ממשיך מאיפה שהפסיק בצבא. כי זה מה שהוא עושה. את מה שהוא מאמין בו. את מה שחשוב לו באמת. ככה חינכו אותו.
והמשפחה שלו? למרות הקושי, הם עוקרים את עצמם מהכל ועולים. מילא לעלות בגיל 18, אבל משפחה שלימה? אנשים בני 40 פלוס שכל החיים שלהם בארץ אחרת? ערכים מעל הכל. עוזבים הכל ובאים.
רק לפני כמה חודשים הם הצטרפו אליו. חשבו שישלמו "רק" את מחיר ההגירה הכל כך כבד. לא נורא, בשביל ארץ ישראל זה שווה.
אתמול הם שילמו את המחיר היקר ביותר. המחיר הכי גבוה שניתן לשלם על הארץ שלנו. עקידת הבן.
בדמנו חיי.
בדמו חיינו.
ואני הקטן מתבונן בו, באלי. מתבונן במשפחתו- שכאן. ששם. מתבונן בארוסתו, גיבורה בזכות עצמה. ומשתומם. מאיפה הכוחות? מאיפה הערכים? מאיפה הגבורה הזו?
כבר תקופה ארוכה שאנחנו עדים למגיפה של מריבות, קטנוניות ואובדן דרך וערכים אולי חסרי תקדים. ובתוך כל ההתלהמות, הזעם והבלבול, מופיע לעינינו לרגע קצר אור גדול ונורא כזה, בדמות אדם. משפחה. ארוסה. לפיד של ערכים ותום ששורף לנו את הלב. שמזכיר לנו, לרגע, בשביל מה אנחנו כאן, וכמה יקרה הארץ הזו עבורנו, ומה שילמנו – ועדיין משלמים- על הזכות לחיות בה.
הלוואי שתמיד נזכור. לא רק כשכואב. לא רק כשלוקחים מאיתנו עוד גיבור. גם סתם ככה, ביומיום. כשיש קצת שקט. הלוואי שלא נדע עוד צער.
אלי קיי הצדיק, יהי זכרו ברוך