מייסד חג החנופה, לזכר הניצחון הגדול על החושך הביביסטי. מתתיהו החליפי, יאיר לפיד
מייסד חג החנופה, לזכר הניצחון הגדול על החושך הביביסטי. מתתיהו החליפי, יאיר לפיד צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

הסיפור החליפי של חנוכה החל כשפקיד יווני משועמם הגיע לעיר מודיעין, הציב בה פסל והורה לכל התושבים להשתחוות לו תכף ומיד.

"מה זה הפסל הזה?" שאלו התושבים התמהים.

"זה לא פסל, פרובינציאליים שכמותכם", התנשא הפקיד היווני, "זה מונומנט פרוגרסיבי. תשתחוו".

"למה?" תהו המודיעינים.

"כי כולם משתחווים היום לאל הפרוגרסיבי. תמיד אתם צריכים להיות שונים מכולם?"

"בסדר, למה אתה עצבני?" פייסו אותו היהודים, "מה אומרת התורה הפרו... פרוג..."

"פרוגרסיבית, חבורת דפקטים", גער בהם הפקיד, "היא אומרת שאין הבדל בין גברים לנשים, שאין אבא ואמא אלא הורה 1 והורה 2, שהחלש תמיד צודק ושכל הבעיות בעולם הן בגלל גברים לבנים ומשבר האקלים, שגם הוא, אגב, נגרם בגלל גברים לבנים".

המודיעינים הביטו זה בזה במבוכה, כי הם זכרו במעומעם שבגן לימדו אותם את המשפט "מתתיהו הזקן קורא אל הבנים, לא נשתחווה לפסל של הלבנים". הם גם היו די מסורתיים ובסך הכול האמינו במוסד המשפחה, לא כולל הימים שלפני חנוכה שבהם צריך לרוץ עם הילדים למסיבות הבלתי נגמרות בגן. אבל היווני האימתני איים עליהם שמי שלא ישתחווה יילקח לפאתי מודיעין ויעלילו עליו שהוא תקף את עידית סילמן, כי בעידן הפרזנט פרוגרסיב לא צריך להוכיח כלום, רק לטעון.

כשראה הפקיד שהמודיעינים עדיין מהססים, הוא שבר צלחת כמיטב המסורת היוונית ואמר ליהודים קשי היום והעורף להתכופף ולאסוף את השברים מהאדמה. חלק מהיהודים צייתו וירדו על ברכיהם מול הפסל כדי להרכיב מחדש את הצלחת (לא הייתה להם ברירה, ממשלת האיחוי הסלאוקית בדיוק הטילה מס על הכלים החד־פעמיים), אבל יהודי אחד ממש התעקש שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה למרות שאמרו לו שהוא מערבב שני סיפורים לא קשורים ובכלל לא קוראים לו מוטי אז למה הוא תמיד חייב לעשות עניין מכל דבר.

הלפיד המאיר את הדרך

בדיוק כשהעניינים התלהטו והפקיד היווני צרח שהוא הולך לדווח על כולם למועצה הפרוגרסיבית העליונה באתונה, הופיע לפתע איש יפה תואר בעל חיוך שרמנטי וג'ל בשיער, שלף חרב, נזכר שהוא לא יודע להשתמש בה, הניח אותה בצד ובמקום לדקור את הנודניק שסירב להשתחוות נשא נגדו נאום מלא לעג וכינה אותו "ביביסט חשוך".

"מי לנורמליות – אליי!" זעק יפה הבלורית תוך שהוא מטה את ראשו כדי לשפר את הצדודית למקרה שמישהו יצלם אותו.

"רגע, זה לא מי לה' אליי?" שאלו היהודים המבולבלים.

"'מי לה' אליי' זה ציטוט אנכרוניסטי שרבנים המציאו כדי להצדיק שרלטנות", אמר היפה.

"איך המצאה אם זה כתוב בתורה?" הקשה עליו ילד אחד.

"גם התורה היא המצאה של רבנים מימי הביניים שביקשו להנציח את השליטה האבסולוטית שלהם בפשוטי העם ובנשים", הוא ענה.

"משהו פה לא מסתדר", גירדו המודיעינים בראשיהם, "אתה בכלל לא מתנהג כמו מתתיהו".

"כי אני לא מתתיהו החשמונאי", אמר היפה בפאתוס.

"אז מי אתה?"

"אני מתתיהו החליפי. אני האור, אני נאור, אני הלפיד בממשלה הנורמלית של אנשים נורמליים שבאים מהמקום הנכון. הם האכזבה, אני התקווה, הם השנאה ואני האהבה".

"מי זה הם?"

"מי שלא כמוני".

"איך אמרת קוראים לך?"

"יאיר לפיד", הוא אמר, "אני הלפיד המאיר את הדרך בלב האפלה הביביסטית".

"לא הבנתי", גירד קשיש אחד בראשו, "אם אתה מאיר, למה קוראים לך יאיר?"

"כי אני איש העתיד שלוחם באנשי האתמול שלא הצביעו ליש עתיד ומעדיפים לחיות את המחל".

"את המה?"

"את המחר".

"מה זה אומר?"

"לא יודע, אבל זה נשמע מרשים. מי לנורמליות אליי!"

היהודים ראו שמדובר באיש מעמיק שלא מפסיק לסתור את עצמו, מה שללא ספק מצביע על חוכמה אדירה, ומיד התאספו סביבו ונשבעו ללכת אחריו עד הניצחון על התרבות היוונית או עד שהוא יפסיק לחלק להם ג'ובים.

"רגע", עצר אותם לפיד, "אנחנו לא נלחמים נגד היוונים".

"אז נגד מי?"

"נגד הביביסטים. הם האויב האמיתי, ואני מוכרח להזהיר אתכם שזה לא יהיה קל", הוא אמר, "הביביסטים הם אנשים חשוכים שמדברים עם הידיים ולא משתחווים לפרוגרסיבים. אבל אל תדאגו. אנחנו אומנם מעטים מול רבים, אבל לנו יש דבר שלהם לא היה ולא יהיה אף פעם: גיבוי מלא מהיועץ המשפטי לממשלה ומהתקשורת".

"אבל אם הם רבים ואנחנו מעטים", אמר מישהו, "זה אומר שיותר אנשים בוחרים בהם, לא?"

"נכון", אמר לפיד, "אבל בדמוקרטיה נורמלית לא הרוב קובע. מי לנורמליות אליי!"

מכונה שעושה נס

נגד כל הסיכויים יצאו החשמונאים החליפיים למרד. הם היו מעטים מול רבים, טהורים מול מושחתים, נורמליים מול מילים שלא יפה לכתוב בעיתון ורק ליאיר לפיד מותר להגיד אותן. רק בזכות מעט תושייה והרבה רמאות נפתלית הם הצליחו לגבור על הביביסטים, להשליך אותם לאופוזיציה ולהטיל עליהם מיסים כבדים. אבל אז, כשהגיעו לירושלים, הם גילו שבכלל לא פשוט לטהר אותה כי היא מלאה חרדים וביביסטים וסתם יהודים שמתעקשים לעלות להר הבית ולטמא אותו ברגליהם המטונפות, כפי שאומרים שותפיהם הנאמנים מהתנועה האסלאמית.

תומכיו של מתתיהו החליפי נעצרו והביטו בו בחוסר אונים. "חייבים נס", הם אמרו.

"זאת ממש לא בעיה", אמר לפיד, "יש לי בלשכה אחלה מכונת קפה, היא תעשה לנו כד קטן של נס שיספיק לשמונה ימים".

"אבל..." מלמלו היהודים, "מה עם ריבונות? משילות? טיהור המקדש?"

"מה שחשוב זה טיהור תל אביב", הסביר לפיד, "טיהרנו אותה מביביזם ודחקנו את המסתננים לדרום. כל השאר זה המצאה של ביביסטים שרוצים להחזיר אותנו לימי החושך. אבל אנחנו באנו חושך לגרש, כי אנחנו נורמליים".

"והצלם בהיכל?"

"שיצלם. אני מוכן".

ובזאת הישיר הלפיד את מבטו אל המצלמה ואמר: "אני גם יהודי וגם יווני, גם שמאלני וגם ימני, גם מאמין וגם אתאיסט, גם איש העולם הגדול וגם תככן הפוליטיקה הקטנה, גם אוהב אדם וגם שונא ביביסטים, גם טהור מכולם וגם מושחת כמו כולם, גם ירו עליי בלבנון וגם לא, אני דובר גם עברית וגם אנגלית, גם אמת וגם שקר. זו התרבות של האנשים הנורמליים מהמקום הנכון".

ומאז ועד היום, לזכר הניצחון הגדול על החושך, חוגגים הלפידים את חג החנופה, שהוא כמו חנוכה רק נורמלי. ממנהגי החג: להדליק נרות (כפולקלור, לא חובה), לאכול סופגניות עם קרם בוואריה־פטיסרי־מסקרפונה כדי שנזכור שרק תרבות יהודית זה לא מספיק, לצפות בפסטיגל כדי לשנן היטב את התרבות הפרוגרסיבית, והכי חשוב: למנות את גיסותינו וכל אנשי שלומנו לכל תפקיד ציבורי אפשרי, בבחינת פרסומי גיסה.

dvirbe7@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו