המשטרה הכירה את המחבל? חבל שלא הזמינה אותו לכוס קפה לפני שיצא לרצוח. זירת הפיגוע
המשטרה הכירה את המחבל? חבל שלא הזמינה אותו לכוס קפה לפני שיצא לרצוח. זירת הפיגוע צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אתם תצטרכו לסלוח לי השבוע, כי אין לי כוח לכתוב מצחיק. ואני יודע שזו חריגה גסה מגבולות הגזרה ושמתפקידי לספק קצת בריחה מהמציאות וכמה דקות של קלות ראש מבורכת.

אבל השבוע נפתח בפיגוע קטלני בירושלים. כתובת שהייתה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה ובאורות ניאון מהבהבים. אי אפשר היה שלא לראות את זה מגיע. וזה הגיע.

ולמה שזה לא יגיע? הרי בפרעות תשפ"א המציאות התפוצצה לנו בפנים. קודם כול העובדה שהמלחמה על זכותנו לחיות כאן מתרחשת גם במעמקי הקו הירוק. שנים גרתי בלוד וסיפרתי לעצמי שנכון שהם יורים, אבל מדובר בירי פלילי פנים-ערבי. אל לנו לדאוג, זה לא קשור אלינו. אבל להפתעתנו, או שלא, גילינו שהפלילי והלאומני הולכים יד ביד ובמו עיניי ראיתי מאות לובשי שחורים צועדים ברחבי העיר, מבעירים כלי רכב, משליכים אבנים, שורפים בתי כנסת ויורים חופשי לעבר בתים של יהודים.

אבל ההפתעה הבאמת גדולה הייתה הגילוי שאנחנו לבד, מופקרים לגורלנו. תחנת המשטרה שכנה עשרות מטרים ממרכז ההתרחשויות והמשטרה פשוט לא הגיעה. מכת"זית מיותמת ישבה לה בודדה ליד בית המשפט וכאילו שכחה את ייעודה בעולם. לימים היא תיזכר בייעודה בהפגנות של חרדים ונערי גבעות.

אבל בסדר. שלושה ימים חלפו, שבהם מי ששמרו עלינו היו תושבי המקום הנחושים וצדיקים מהשומרון שבאו לסייע. ומה לגבי מפכ"ל המשטרה? הוא היה עסוק בלספק פנינים כמו "טרוריסטים יש בשני הצדדים". טיפשים יש רק בצד אחד, את זה אני יודע בוודאות.

אגב, זה אותו מפכ"ל שהשבוע, שעה אחרי הפיגוע, דיווח לנו בביטחון ש"המחבל מוכר למשטרה". שהרי מהי משטרה אם לא אתר היכרויות. שבו בנחת, יהודים, המשטרה מכירה את כל המחבלים. שכוייח. שם פחות או יותר התפקיד נגמר. מה לגבי פעולות אקטיביות? נסגור את ההר לעליית יהודים, מה השאלה. הרי רק כך המחבלים יבינו. ותסמכו עלינו כשאנחנו אומרים את זה, הרי אנחנו מכירים אותם.

אנחנו חיים בתוך משחק מעוות של סגירת שטחים. מעבר לקו הירוק מסוכן, זורקים אבנים על בסיס יומיומי וזה במקרה הטוב. אבל בתוך הקו גם הולכים ונגמרים השטחים. באר שבע ודרומה מערב פרוע, הצפון גם לא פיקניק ומסתבר שבמלחמה הבאה צה"ל ישתדל לא לעבוד בוואדי ערה. עוטף עזה, רמלה, לוד, יפו, ירושלים - אין צורך להכביר מילים. השטחים נסגרים. ולאן ילך יהודי כדי להרגיש בטוח?

ושלא תבינו לא נכון, אני טיפוס מציאותי. אני הרי מבין שאנחנו במלחמה ומכיר בעובדה שבעתיד הנראה לעין לא נרגיש אף פעם בטוחים לחלוטין. הבעיה היא שממשלות ישראל לא מבינות שהן במלחמה. אז אנחנו לא מרגישים בטוחים בכלל.

וזה כבר מזמן לא עניין של ימין ושמאל, למרבה הקלישאה. בשביל להבין שאסור שנשק לא חוקי יסתובב בלוד וברמלה צריך להיות כהניסט? בשביל להפנים שירי ממכוניות בכבישי הדרום זה לא אידיאלי צריך להיות סמוטריץ'? אנחנו כבר מזמן לא שם. ההבחנה פה היא לא בין ימין לשמאל, אולי גם, אבל לא רק. היא בין פחדנים ללא פחדנים. ולצערי עד כה אנחנו בעיקר פחדנים. מפחדים מהצל של עצמנו. ממה יכתבו בעיתון, ממה יגידו באירופה.

"תתחמשו יהודים, אף אחד לא יגן עליכם", קראתי ברשתות החברתיות. צודקים. אבל מה נעשה אנחנו, אלו שיודעים שהם לא רמבו ולא ייהפכו לאחד כזה בן לילה? מי ישמור עלינו?

ואני לא רוצה להישמע כפוי טובה כלפי כוחות הביטחון, שעמוסים באנשים טובים שמוסרים את הנפש על ביטחוננו. באמת. אבל אני גם אזרח שומר חוק שמשלם מיסים וביטוח לאומי כמו ילד טוב. אז מותר לי לבוא בדרישות. ואני רוצה להרגיש בטוח. די בסיסי, לא?

אני רוצה שמשטרה שמכירה מחבל, גם תזמין אותו לכוס קפה בתחנה לפני שהוא מממש את הפוטנציאל שלו. אני רוצה ממשלה שפותחת את הר הבית ליהודים כדי להבהיר שאנחנו לא כאן כדי להתקפל ושאי אפשר לסגור עלינו עוד שטחים.

אני רוצה צבא שלא בורח ממיידי אבנים, כי הוא מבין שהמיידה של היום הוא היורה של מחר. אני רוצה מדינה שלא מחכה לכאפה הבאה כדי להתעורר. אבל אנחנו הרי מכירים את סוף הסיפור הזה. אנחנו נחזור לישון ונחכה לכאפה הבאה. והיא תבוא. ועד שהיא לא תכאב מספיק לא נתעורר.

ואני מציע בזהירות שאולי השנה נדלג על יום העצמאות. נשנה קונספט. נעשה יום סימפוזיון בנושא "מדינת ישראל - מתנה על מנת להחזיר?". יום שבו נתכנס כדי לעשות חושבים עד כמה אנחנו באמת מאמינים שמגיע לנו להיות פה. כן כן, לא לא.

ונכון, תגידו שזו חוצפה לא לחגוג מתנה שניתנה לנו ושדורות של יהודים יכלו רק לחלום עליה. אבל זו חוצפה גדולה יותר לזרוק את המתנה הזאת לפח.

jacobi.y@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו