מקימי
מקימי צילום: מקימי

פרק א': היומן

מה פתאום יומן? למי יש זמן לזה בכלל? ככה חשבתי עד שמצאתי את עצמי כותב יומן בגיל שלושים ואחת, נשוי טרי לאישה מבוהלת ואב לילדה קטנה מכדי להיבהל.

יומנים זה לגברים שאין להם עם מי לחלוק, כך הבנתי כשהלכתי לחנות הספרים כדי לרכוש את רב המכר של פרופ' ג'ניפר קלארק, 'אמת או חובה – לצאת מחובות ולהתמודד עם האמת'. ספר כל כך עב כרס אגב, כך שיש סכנה שעד שתגיע לעמוד 593 שבו נגמר הספר החובות כבר ישטפו אותך, לא משנה איזו אמת תספר לעצמך. אבל המליצו באינטרנט, ולדבר עם בני אדם אמתיים התביישתי, כך שבניתי על פרופ' קלארק. אולי הוא יציל אותי.

איכשהו לקח לי קצת יותר מדי זמן למצוא את עמודת הספרים הנכונה, ומשום מה השתהיתי ליד אצטבה עמוסה ביומנים אישיים, רובם ורודים - בדיוק כמו שחשבתי, וכמה אפורים בשביל הפנסיונרים, אבל היד שלי בלי לשאול יותר מדי לקחה יומן כרוך בכחול ג'ינס שעל כריכתו היה כתוב באותיות מעוגלות: כמוס.

גבר אבוד בין עולמות

נבהלתי מעצמי והתבוננתי בחשש לצדדים. לא היה באמת ממי לחשוש. זו תקופה חלשה בחנויות הספרים, השטח פנוי. והאנשים שבאמת מפחידים אותי ממילא לא מסתובבים בחנויות ספרים, ובכל זאת חששתי. הנחתי את היומן תחת בית השחי, מיהרתי למצוא את הספר 'אמת או חובה' וניגשתי לשלם. "לעטוף לך?" שאלה המוכרת. "כן, בטח, שניהם למתנה", אמרתי ליתר ביטחון, וכשאמרה "זה יומן אישי, כן? לא יומן עבודה", אמרתי לה: "ברור, אני מעודד את הבן הקטן שלי לכתוב". עדיין לא קראתי את 'אמת או חובה' והיה לי מותר לשקר קצת להגנה עצמית.

מה אומר למוכרת, שזה בשבילי? שאולי התנ"ך הזה לבעלי חובות יציל אותי? אבל עד שאגיע אל סופו של עב הכרס הזה, לא מן הנמנע שהחובות יתפחו עוד ועוד והכרס שלי תתפקע מרוב סוד? היא מוכרת, היא לא פסיכולוגית, והשקר הקטן הזה ממילא מחוויר לעומת הררי השקרים שנאלצתי לפזר לכל עבר בזמן האחרון. ויש ימים שאני בעצמי כבר לא מבחין איפה נגמרת האמת ומתחיל השקר, איפה נגמר השקר וחוזרת האמת. שני עולמות מתפתלים בתוכי ואני לכוד ביניהם. גבר אבוד בין עולמות. גבר באיבוד.

אבוד. איבוד. אובדן. המילים הללו בהטיות שונות הכי מפחידות אותי. מודה. גם על זה חשבתי, לא יכולתי שלא. רציתי שהסיוט הזה ייגמר, לברוח, להיעלם. וכן, אני יודע את כל הסיבות למה לא, ומבין מצוין מה זה אומר, אבל כשאתה מת מפחד מאה פעמים ביום המחשבות צפות. ואולי מהמחשבות האלה אני הכי פוחד. אולי בגלל זה אני כל כך חייב יומן.

הגעתי הביתה והלכתי ישר לחדר העבודה. ביני לבין עצמי אני קורא לו "חדר האבטלה", כי כשיש לי עבודה אין לי מה לעשות בחדר הזה, אני בעבודה. אבל שיהיה. איזה אינסטינקט רכושני מולד גרם לי לכתוב בעמוד הראשון "לה"ו, בחזקת אמיתי דותן", אחר כך חשבתי כמה מטופש להודות בסודות שלי בשמי המפורש. מחקתי. לא שאוכל להכחיש שזה אני, ממילא כתב היד יסגיר, ובכל זאת העדפתי למחוק.

מאיפה מתחילים? מהחתונה? כמו היומן הזה הייתה החופה שלנו, דף חלק, התחלה חדשה, שתי משפחות מאושרות, חתן וכלה יפים מבחוץ ומבפנים, מוכנים לכתוב סיפור חיים, צריך רק לכתוב נכון.

איזו חתונה זאת הייתה! אפילו עכשיו כשהתרחקנו כל כך, ומחיצה של סודות ושקרים מפרידה בינינו, אני לא יכול שלא לחייך כשאני נזכר. "תלחש לה משהו", אמר לי חג'בי שליווה אותי מהבוקר, "תלחש ורק אז תכסה". וכשצעדתי לקראתה ואחזתי בהינומה לא ידעתי מה ללחוש לה, "אוהב אותך" נשמע לי רגיל מדי, "סוף סוף" נשמע לי סתמי, ומשהו שייחרט לא עלה לי בראש. בסוף אמרתי לה: "אנחנו אחד. הכול יחד מעכשיו", והעיניים שלה, שנפתחו לרווחה, העידו שבחרתי נכון.

בדיעבד בחרתי במשפט שאני עתיד להפר שבוע אחר שבוע, יום אחר יום. אני אוהב אותה, בטח אוהב, אבל יחד? אם באמת היינו יחד היומן הזה הרי היה מיותר. למה באמת לא לספר לה? כי פחד פחדים לספר.

למה להסתיר? כי אם היא רק תדע – היא תברח. זה מה שאני הייתי עושה במקומה. אני חושב.

כמה אפשר להסתיר? מצד אחד, אי אפשר אפילו יום אחד. מצד שני, להסתיר כמה שצריך, עד שיסתדרו העניינים.

מה אומר לך הצבע האפור?

מתי יסתדרו העניינים? לא ידעתי שיומן יכול לשאול כאלה שאלות קשות, אבל כל השאלות הללו לא עלו בדעתי כשלחשתי לה, גם לא כשענדתי לה טבעת על אצבע נכספת. כשלחשתי לה שמעכשיו אנחנו אחד, האמנתי בכך בלב שלם. כשאמרתי "מקודשת", התכוונתי לכל אות ואות. בחדר הייחוד אמרה לי: "לא יכולתי לאחל לעצמי טוב ממך". היום המשפט הזה שורף לי את הלב.

אני זוכר איך אמר הרב כשחתמתי על הכתובה: "זה החוב הכי חשוב שלך בחיים, ויהי רצון שלא יהיו לך חובות אחרים". "אמן", אמר אבא של הכלה. "אמן", אמר גם אבא שלי. גם אני הצטרפתי בקול חגיגי: "אמן ואמן". מי ידע שזו אמן יתומה וברכה לבטלה? מי חלם שאבא שלי ואבא שלה, בלי לדעת, ישלמו מדי חודש את החובות שלי. מי חלם שהיחיד שיידע את האמת יהיה אני.

אני יכול לשמוע את המחשבות שלך, יומן יקר, בטח אתה חושב לעצמך: איך מכל האנשים שבעולם נפלתי דווקא בידיים של נוכל? אתה לא בכיוון. לא נוכל ולא עבריין. כמו כולם. רגע, רגע, תקשיב, בישיבה התיכונית כשהייתי לוקח שתייה חמה מפינת הקפה וופל שוקולד מהמתוקים - הייתי שם בקופה שקל יותר ממה שצריך, רק כדי לא לעבור על גזל. אז עבריין אני לא. בישיבה, עוד לפני הגיוס, התאהבתי באורות התשובה של הרב קוק, ובצבא הייתי בצנחנים, קשר מ"פ, וחצי מהמשכורת הצבאית הייתי תורם לחיילים בודדים. אז כנראה גם לא ממש נוכל.

ישיבת הסדר. כמעט סיימתי מבחנים לרבנות, נכשלתי באיסור והיתר, אבל אל תשליך מזה כלום לגביי, מדובר בתערובות של בשר חלב ואני בכלל צמחוני.

אני חושב שזה מה שגרם ליפעת להחליט שאני האיש הנכון בשבילה, הצמחונות. כי באמת אכפת לי ואני לא יכול לראות אנשים סובלים, אפילו לא חיות. ובבר אילן הייתי מהסטודנטים שמסכמים כל שיעור ונותנים לכולם צילומים לפני מבחנים. ותואר ראשון בכלכלה לפני החתונה, ואחר כך שני. אז אל תסתכל עליי ככה, אני כמו כולם, ואם היית שואל אותי לפני ארבעה חודשים מה אומר לי הצבע האפור, הייתי אומר לך עכבר, אולי סתיו או שלכת. או פיל, או צבע הכריכה בסידור שלי.

לא היה עולה על דעתי הצירוף הזה, שוק אפור.

אז איך הכול התהפך, אתה שואל? בתמימות. לגמרי בתמימות. זה התחיל מחבר שהציע ש... רגע, אשתי נכנסת אז בינתיים אף מילה.

המשך בשבוע הבא

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו