הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמן צילום: יח"צ הוצאת כינרת זמורה דביר

גמד וענק

אני כותב את השורות הללו בי"ט בכסלו, חגה של חסידות חב"ד אבל גם יום הסתלקותו של הרב משה צבי נריה זצ"ל לבית עולמו, ואני לא יכול שלא להיזכר. הייתי תלמיד בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה בימים שבהם עמד הרב נריה בראש הישיבה. שנתיים שעתידות לייסר אותי שנים רבות אחר כך - איך צעדתי עם האיש הענק הזה על אותה אדמה ולא הבנתי? איך פנה אליי כמה וכמה פעמים, שאל לשלומי, התעניין אם כבר אכלתי תפוז היום, כי ויטמין C זו אנטיביוטיקה טבעית, ובכפר יש שפע של תפוזים, וכדאי אחד ביום. אילו היה שואל אותי היום על תפוז וויטמינים, הייתי מחזיר לו אלף שאלות בחזרה, על התורה ועל האמונה, על אתגרי הדור הזה, דור הכיפות הסרוגות, שהרב נחשב לאביו, ועוד אלף שאלות, רק שלא ילך הלאה, שלא תיגמר השיחה. אבל הייתי כל כך גמד, עד שלא יכולתי לזהות ענקים, בטח לא ענקים נמוכי קומה. רק פטרתי אותו ב"בסדר" תפל והמשכתי בדרכי. בעצם, מבלי לדעת, המשכתי גם בדרכו. הרי דרכו הפכה לדרכם של רבים.

מה אני זוכר מדבריו? רק משפטים ספורים. פעם תיקן אותי לאחר הקראה שגויה בעצרת ליום השואה: "לא אומרים 'בחייהם ובמותם לא נפרדו', הסביר לי, אומרים: 'הנאהבים והנעימים בחייהם', פסיק, ורק אחר כך 'ובמותם לא נפרדו'". עניין שולי לכאורה, ואיך אני זוכר אותו אחרי כל כך הרבה שנים? לא בגלל מה שאמר, אלא מפני הדרך שבה אמר. בחיוך, בחיבה, באופן שנעים לאוזניים וערב ללב. והיו כמה משפטים שנאמרו בשיעורים ואני עדיין זוכר, אבל הרגע שבו נחקק הרב בתודעתי היה גבוה ממילים, רגע של שתיקה שאני נושא איתי כל חיי, רגע בחדר האוכל.

איך צעדתי עם האיש הענק הזה על אותה אדמה ולא הבנתי? הרב משה צבי נריה זצ"ל
ללא קרדיט צילום

מלחמת אוכל

את חטאינו אני מזכיר היום. ימי איבה בין המחזורים בישיבה. איש מאיתנו לא באמת שנא בן מחזור אחר, בקושי את מאה ושישים בני המחזור שלנו הכרנו בשם, למי היה פנאי לקשרי אהבה או איבה עם בני מחזור אחר. אבל המסורת היא שהשביעית והשמינית מנהלות מלחמת מחזורים, ומסורת יש לקיים. באהבה. אחד מרגעי השפל של המסורת ההיא היה, ויסלחו לי סבי וסבתי ניצולי השואה – מלחמת אוכל. מישהו מאחד המחזורים זורק באמצע הארוחה בחדר האוכל גבינה או לבן או סתם מלפפון אל עבר השולחן של המחזור השני, וחייבת לבוא תגובה. בדרך כלל לא היה ראוי האירוע לתואר מלחמה, לכל היותר מבצע שבעקבותיו פעולת תגמול מידתית, מעדן שוקולד כנגד לבן והפסקת אש. מנקים, ממשיכים ודי, נגמר. אין נפגעים בקרב בלתי מעורבים. אין גינויים באו"ם. אף תלמיד לא ייענש ואפשר לברך ברכת המזון.

אבל הפעם ההיא התחילה לא טוב. השביעית, כלומר אנחנו, התחלנו, ובכמה חזיתות, והאש כוונה אל ראשי הטרור של השמיניסטים, ובתוך שניות נפתחה מלחמת הכול בכול. והכול יצא משליטה. תלמידים היו צבועים בצבעי מאכל, תופסים עמדות מעל ומתחת לשולחנות, דייסת הסולת על הקירות, גבינה על התקרה. ריבה ואש ותמרות עשן. צעקות וקריאות ושאגות ויללות ופתאום –

הס!

דמותו של הרב נריה עמדה בפתח חדר האוכל. איש לא זז ממקומו. אשר מתחת לשולחן – מתחת לשולחן, ואשר על כיסאו – על כיסאו. ופחד נורא ואיום. איש לא פחד מעונש. אינני זוכר את הרב נריה מעניש. הייתה זו יראת רוממות. היו תלמידים טובים יותר ופחות, דבקים בה' יותר ופחות ומכבדים את מוריהם יותר או הרבה פחות, אבל לא היה אחד שלא כיבד את הרב נריה. הצטנפנו במקומנו. קפאנו. מין כוננות ספיגה לדברי תוכחה שמן הסתם יבואו עכשיו.

הס!

הרב נריה התחיל להלך בחדר האוכל. מביט בצער על הקירות, נושא עיניים עצובות אל התקרה. מתכופף להרים פיסת לחם דבוקה, ועוד אחת, ועוד. מניח בכבוד על השולחן. שב ומתכופף. אוסף מעט קוטג' שנשפך בחזרה אל הקופסה, מניח גם אותה. מאות עיניים בולעות כל צעד שלו, כל תנועה בפניו. אחר כך נתווכח בינינו אם זלגה דמעה. אחר כך נטעה לומר איך עשינו לו כך? בטח היה בשואה. אבל בינתיים הלב יוצא אל האיש הזה שמתכופף ואוסף עוד מעט מעלבונו של הזן את הכול. ומזדקף. ומסתובב. ואינו אומר ואינו מוכיח. ודווקא בשל כך תוכחת השתיקה הזאת נעוצה בליבי כמדקרות חרב עד עצם היום הזה. ולעולם אהיה אסיר תודה לו על שקידש את הרגע הזה בשתיקה.

פיסת עוגה של אהבה

לימים הגעתי עם שני, בתנו הבכורה, להיפגש עם הרבנית רחל נריה לקראת בת המצווה שלה. היא סיפרה על ימי הקמת הישיבה ועל ההיעדרויות הרבות מהבית. "הביטי", היא אמרה לבתי, "נסיעה לתל אביב ובחזרה הייתה עניין של שלושה ימים. והיו לא מעט נסיעות כאלה", סיפרה לה, "לפגישות, לגיוס כספים, להתייעצות עם תלמידי חכמים". ופתאום אמרה דבר והיפוכו: "אני נשארתי בבית, ונסעתי איתו לכל מקום", והמתינה שנשאל איך זה ייתכן, אבל התביישנו. כבר הייתה מבוגרת, חששנו אולי התבלבלה.

אחרי שתיקה קטנה הסבירה: "פיזית הוא הלך לבד ואני נשארתי בבית, אבל נפשית הוא הלך איתי לכל מקום. ואיך אני יודעת? כשנסע לפגישה או לחתונה מעולם לא היה חוזר בידיים ריקות. תמיד היה מביא לי פיסת עוגה קטנה. ידעתי שכלל לא נפרדנו". לפני שיצאנו משם שאלנו איך מקימים מפעל חיים ענקי כזה של ישיבות ואולפנות בני עקיבא, והיא אמרה בפשטות: "לא מקימים מפעל ישיבות, אפילו לא מקימים ישיבה. בסך הכול פותחים כיתה".

לפני כמה שנים הוציאה בתם, הרבנית צילה, את הספר 'בסתר המגרה', ובו חלופת מכתבים בין הרב והרבנית לפני נישואיהם. אני מוצא את עצמי קורא בפלא הזה, שיעור חי באהבה טהורה וצנועה ומפגש מקרוב עם זוג צעיר ואידיאליסטי שרוקם חלומות על חיי שליחות, ונזכר שהרבנית, שגם אזכרתה חלה בימים אלה ממש, הייתה בלי שהבנו חלוצה בתחומה – חינוך לחיי משפחה. היא כתבה ספר וגם אותנו לימדה. היום זה יישמע כל כך מוזר, אבל ישבנו חבורת בחורים בגיל ההתבגרות והיא הסבירה על משפחה, אהבה וצניעות. והכול, באמת, בצניעות.

liorangelman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו