קבוצת יהודים בהר הבית
קבוצת יהודים בהר הבית צילום: דוברות

בנצי הקטן כל כך רצה... רצה להיות כמו אבא. רצה להחזיק את הספרים הגדולים והכבדים, ספרי הקודש, העומדים בארון הסלוני ומפארים את הבית. חזקי ויורם, האחים הגדולים, התנגדו בכל תוקף. ספרי קודש אינם משחק, ובנצי לא יודע לקרוא, ואין לו מה לעשות בספרים.

גם אודליה וחגית התנגדו. הן חששו שבנצי הקטן והשובב עלול להפיל את הספרים על הרצפה, לקרוע את הדפים ולקשקש על הכתב. רק יונתן היה בעד. הוא הסביר: "כבוד הספרים נועד להביא לקשר אתם. חשוב מאד שבנצי יתרגל כבר מגיל צעיר לחבב את הספרים להחזיק ואותם, וכך הוא יבוא גם ללמוד בהם".

אודליה וחגית לא שתקו. הם אמרו ש"לכל זמן ועת", וכל דבר צריך להיעשות בגיל המתאים. בנצי עדיין בן שנתיים, וכעת עוד לא הגיע הזמן להחזיק ספרים. חזקי ויורם הוסיפו שאין עניין 'להחזיק' ספרים בידיים. ספרים נועדו ללימוּד, לעיין בהם ולעמול על דבריהם, ולא לשחק בהם.

אך יונתן לא ויתר. חרף מחאות אֶחַיו ואחיותיו, היה מוריד את הספרים ונותן לאַחִיו, תוך שהוא מזהיר אותו שלא להניח את הספרים על הרצפה, שלא לקרוע דפים ושלא לצייר בתוכם. בנצי התלהב להרגיש גדול כמו אבא, לסחוב את הגמרא הגדולה כמו שאבא לוקח בערב לשיעור, לפתוח את החומש כמו שאבא פותח בשבת אחרי הסעודה, לדפדף בשמירת שבת כהלכתה כמו שאבא עושה כאשר עולה שאלה הלכתית. לפעמים תוך כדי דפדוף בטעות נקרעו מעט דפים, אבל יונתן שמח. הוא אמר: "עדיף שיקרע דף או שניים, שהספר ייפול לרצפה מדי פעם, העיקר שבנצי החמוד יאהב את התורה, יחזיק בה ויחפוץ בה".

חזקי ויורם, המשיכו להביע את התנגדותם, לעיתים בטונים גבוהים ולעיתים בקול ענות חלושה. חגית ואודליה היו מוחות בכל פעם שספר קודש שהגיש יונתן לבנצי נקרע או הושלך ארצה, אך כל זה לא הפריע ליונתן בכלל. איתן היה בדעתו, שזו הדרך החינוכית הנכונה.

חלף הזמן, והוויכוח נעשה שקט יותר. כולם התרגלו שלא עוזרים הדיבורים והמחאות, בנצי ממשיך לרצות לשחק בספרים הקדושים של אבא, ויונתן ממשיך להוריד לו אותם מהמדפים הגבוהים.

אבל אז זה קרה. בנצי רצה לצייר בשולחן ערוך של אבא, ויונתן שלף את הכרכים הכבדים מהמדף הגבוה, הגיש אותם לבנצי הקטן, יחד עם צבעי פנדה ופסטל, לורדים בשלל גוונים, ואף מספריים ומספרי-זיגזג. כולם הבינו שיונתן הגזים לחלוטין. כולם, חוץ מיונתן, שעזר לבנצי הקטן לצבוע את הקשקוש שצייר בספרים הכבדים והדריך אותו איך גוזרים...

כלפי מה הדברים אמורים?

ישנו ויכוח אם מותר לעלות להר הבית בזמננו. רוב ככל גדולי התורה, מכל החוגים והמגזרים, אוסרים לעלות להר הקודש. וכך פסקה הרבנות הראשית לדורותיה. כך גם דעת רוב רבני הציונות הדתית. נכון, יש גם רבנים שמתירים לעלות, וישנם ארגונים נמרצים עם זרועות ענפים בתקשורת, שדוחפים את העלייה בכל כוחם.

אבל כעת נחצו הקוים האדומים. כאשר ועדת החינוך של הכנסת דורשת להכניס את הר הבית לרשימת טיולי החובה של משרד החינוך (בעידודם הנמרץ של פעילי עלייה להר הבית ידועים, ובתמיכת מספר ח"כים מהאופוזיציה), נפרץ הגבול האחרון. יו"ר ועדת החינוך (ח"כ שרן השכל, 'תקווה חדשה') הבהירה בוועדה את משמעות הדרישה - שכל תלמיד בישראל יבקר בהר הבית (במסגרת לימודיו בבית הספר), דבר שאין לו שום הצדקה הלכתית, אפילו לדעת המתירים הקיצוניים ביותר. מדובר בחילול הר הבית נטו.

נזכור: מצות "מורא מקדש" נוהגת בהר הבית לכל הדעות. קלות ראש בהר הבית זו עבירה מדאורייתא. אסור לטייל בהר הבית, גם לדעת המתירים ('אל הר המור', יצהר תשנ"ז, ח"ג פ"ג אות א). כמובן, שאסור לשוחח בהר הקודש שיחת חולין, ואין לעלות אליו עִם פלאפון דולק (שם).

עלייה להר הבית בטומאה היא איסור דאורייתא (וגם ביטול עשה). וכי יכפו על כל תלמידי ישראל לטבול במקווה (לאחר חפיפה ובדיקה יסודית שאין חציצה)? ומה יעשו עם הבנות והמורות? וכי ומישהו ימנע מהן להיכנס בימי טומאתן? איך יפקחו על כך? ומה עם תלמידים גויים (רוסים, ערבים ודרוזים)?

וכאן הבן שואל: מדוע כולם שותקים? איפה כל אלו שטענו שהעלייה להר הבית לא תביא לפריצת הגדרות ולאיסורים חמורים? מדוע ארגוני העלייה אינם מוחים כאשר עלייה המונית של בנים ובנות (בערבוביה), בקלות ראש וללא טבילה, עומדת על הפרק? כיצד יתכן שהם תומכים בכוחות שמובילים את המהלך ההזוי?