השבוע ערכתי לכיתתי ערב כיתה. באיזה שהוא שלב הם הזמינו לעצמם מגשים של פיצות משפחתיות אני מצאתי את עצמי משקיף מהצד עד שבאיזה שהוא שלב ניגש אליי אחד מהתלמידים שלי ושאל אותי: "המורה, רוצה גם חתיכה?"
הרגשתי איך שהרגע הזה מחמם לי את הלב. פתאום לא הייתי רק המורה שלהם שפונה אליהם אלא עוד בן אדם שהם רואים. אף אחד לא אמר להם לשאול אותי ובכל זאת זה היה להם חשוב.
באיזה שהוא שלב הגיעה המנקה, הסתכלה על הבלגן וחטפה חום. את כל זה היא צריכה עכשיו לנקות?
בסוף הערב ביקשתי מכל אחד להשליך את הפסולת שלו לפח. אלא שפתאום ראיתי איך שחמישה תלמידים שלי לוקחים מטאטא ועל דעת עצמם מתחילים לטאטא את הכיתה, להרים כיסאות, לנקות ולאסוף את כל הלכלוך ברמה כזו שכבר לא נשאר כל כך למנקה מה לעשות אחרי הניקיון שלהם.
זה היה רגע צרוף של נחת וגאווה: לא ביקשתי מהם לטאטא ובכל זאת הם בחרו להגדיל ראש.
הרגשתי שמדובר באחד מהרגעים המאושרים שלי כמחנך - הצפייה בתלמידים שלך שנהפכים והופכים לנגד עיניך לאנשים גדולים.
*
שבוע לפני קיבלתי את המייל הבא ממחנך בשם יוסי והוא ריגש אותי בדרכו שלו:
"שלום אבינועם. יש לי סיפור בשבילך: לפני שבועיים חזרנו מטיול שנתי בנחל שניר. מרוב שהייתי עסוק בתלמידים שלי, לא שמתי לב שאין לי בכלל מים בתיק.
הלכנו הרבה אבל התאפקתי ולא ביקשתי מאף תלמיד שלי לשתות. אחרי ארבעה קילומטר הייתי גמור מעייפות וגם צמא מאוד.
חשבתי לעצמי בראש שאין סיכוי שמישהו מהתלמידים שלי (כיתה ה') ישים לב שלמחנך שלהם אין בכלל מים לשתות. ובעצם מה אני בכלל מצפה מהתלמידים שלי?
ברור שהם לא ישימו לב. הם קטנים ומרוכזים בעצמם. בעוד אני מסיים להרהר את המחשבה הזו אני מרגיש צ'פחה בגב. תלמיד שלי, אחד מהקטנים והשקטים של הכיתה שלי מסתכל אליי כאשר הוא מחזיק את בקבוק המים שלו ואומר לי:
"המורה אתה לא שותה? יש לך בכלל מים? אתה רוצה לשתות?"
פייר התרגשתי לגמרי. התלמיד הזה ראה אותי. דאג לי. היה לו איכפת ממני. לכו תשאלו כל מחנך...זה כל כך לא מובן מאליו בטח בגילאים כאלו.
מאז כל הזמן אני חושב על ההורים של התלמיד הזה. על המתכון הסודי שהם שמים לילד שלהם במרק ושגרם לו להיות אדם גדול כל כך ולא מרוכז בעצמו כמו שילדים רגילים להיות.
היום אמרתי לעצמי שהחידה הזו צריכה להיפטר: יש לכיתה שלי אספת הורים ואני אמור לפגוש את ההורים שלו בעצמי. אשאל אותם ישירות איך יצא להם ילד כזה...
בשעה שמונה בערב, אחד לפני האחרון אבא של התלמיד הזה היה אמור להיכנס. הכנתי כבר את גיליון הציונים בשביל להגיד לאבא את הציונים של הילד שלו. הוא נכנס פנימה, התיישב, הסתכל עליי ואמר לי:
"מקווה שזה לא חוצפה מצידי אבל אתה נראה לי שפוך לגמרי. רוצה שאכין לך קפה"?
הרגשתי שכבר קיבלתי תשובה לשאלה שלי. מבין כל ההורים הוא היה היחיד ששאל אותי. מבין כל התלמידים הבן שלו היה היחיד שהציע לי.
היה החינוך שאתה רוצה לתת לילדיך.
יוסי א. מחנך כיתה ה"
*
אנחנו הולכים ומשקיעים כל כך הרבה כסף בחינוך ובכל מיני יועצים ומכון אדלר ומה שלא תרצו בניסיון לתפוס את הגישה הנכונה לחינוך הילדים ולדעת איך לעשות את זה נכון. ומידי פעם עולה לי המשפט שאמר לי חבר שלי בנוגע לחינוך הילדים שלו:
"אחי קח עצת זהב בחינם: הפכנו את חינוך הילדים לדבר מסובך ומורכב כל כך. שכחנו כבר עד כמה שזה אמור להיות דבר פשוט: במקום להשקיע כל כך הרבה משאבים בלנסות ולבנות את הילדים שלך נכון. תשקיע את המשאבים האלו בעצמך...ואז תראה איך שכל השאר כבר מסתדר מעצמו".
כל כך פשוט. כל כך נכון.