"ברגע שהודיעו לי שהבדיקה שלי נקייה וכבר אין לי סרטן, הרגשתי שמפילים אותי לצניחה חופשית, אבל לא היה לי מצנח וגם לא מישהו למטה שיתפוס אותי על הקרקע. עד אז הייתי רואה את הרופא שלי ואת האחיות במחלקה, או עושה בדיקה מדי שבוע. שם הייתי בטוחה, ופתאום אומרים לי 'את משוחררת, לכי לחופשי'. ואני תהיתי מה הלאה, מה אני עושה מפה? זה מפחיד נורא! לחזור לעבודה? אבל מה אעשה עם הלחץ ומשמרות הלילה? מה אם זה יהיה לי קשה מדי? חשבתי להירשם לקורס הסבה מקצועית, אבל חששתי. מה יקרה אם אחלה שוב, כמו שקרה לי כבר פעמיים?".
ליבי גולדשטיין התמודדה עם סרטן מסוג לימפומה שהיכה בה שלוש פעמים. היא צלחה את כל האתגרים, כולל טיפולים קשים מאוד, אבל דווקא התקופה שאחריהם היא זו שהותירה אותה אובדת עצות. היא לא היחידה. ההחלמה מסרטן כרוכה בעמל רב ובנס גדול, אבל מאחוריה מסתתרים סימני שאלה וסימני קריאה שלא כולנו מכירים.
"את מחפשת צומי?!"
המפגש הראשון של ליבי גולדשטיין (39) עם הסרטן היה בתקופת השירות הלאומי. כבת שירות הציבו אותה בדיוק במקום שבו ביקשה לא להיות: במחלקה להשתלת מח עצם. אחרי שבביקור הראשון במחלקה היא התעלפה מריח התרופות ומהמראות מסביב, החליטה גולדשטיין שהיא בכל זאת תעמוד באתגר ועברה שנה מופלאה, שבה גילתה בתוכה יכולות של אמפתיה והקשבה. אחר כך היא החלה ללמוד סיעוד. החלום היה להיות מיילדת כמו אמא שלה. במהלך הלימודים נישאה גולדשטיין לבעלה רובי, וכשסיימה התחילה לעבוד במחלקת יולדות ותינוקות. אחרי חמש וחצי שנות נישואין נולדה הבת הבכורה שלהם, "וזו כבר התמודדות לכתבה אחרת".
כשהבת הייתה בת שנה, הופתעה גולדשטיין לגלות שהיא שוב הרה. אבל כבר בשבוע התשיעי להיריון היא החלה להרגיש לא טוב. "ואז הגיעו כל מיני משפטים כמו 'כל היריון הוא שונה', 'אל תשווי בין ההריונות'. על כל תלונה שהייתה לי ענו לי שזה ההיריון". אחרי חצי שנה של תחושות לא טובות, בתום בדיקה שגרתית בבית חולים, היא שוב התלוננה על הרגשה רעה. אמה, מיילדת ותיקה שיצאה לפנסיה מעט קודם לכן, אמרה לה ללכת לחדר לידה, שמשמש כחדר מיון לנשים בשלב מתקדם של ההיריון. "בדקו אותי במשך שש שעות. כל הבדיקות היו תקינות והכול היה בסדר, ורק חיכיתי שהרופאה תשחרר אותי. כשהיא נכנסה לחדר אמרתי לה 'תצילי אותי, אני מרגישה לא טוב' והתחלתי לנבוח. יצא ממני שיעול קשה". הרופאה החליטה לעשות לגולדשטיין צילום, למרות שהדבר לא מקובל בהיריון, ואז הגיעה הבשורה: גידול לא קטן. "באותו רגע כל הידע הרפואי יצא לי מהראש. לא הבנתי מה היא אומרת, לא הבנתי שמדובר בסרטן. החדר התחיל להסתובב והרגשתי שהכול סוגר עליי".
הצוות, היא מספרת, נתן לה תקווה וטיפל בה ברגישות. במהלך ההיריון היא קיבלה טיפולים כימותרפיים שלא עוברים דרך השליה. "ביקרתי בבית החולים שלוש פעמים בשבוע. הרגשתי שזה מעקב היריון ועל הדרך אני מקבלת כימו. זה נתן הרבה כוח לדעת שיש לי תינוקת בבטן". בתום תשעה חודשים, כשיצאה לחדר לידה, השאירה גולדשטיין לבעלה רשימת הוראות מפורטת אילו תרופות נותנים לילדים ואיך מכבסים. "הוא אמר לי: את יוצאת ללדת וחוזרת, עניתי לו: אני לא יודעת. צחקנו על זה, חייבים את ההומור השחור כדי להתמודד". בתום לידה מהירה נולדה בת מתוקה ובריאה, ומיד אחר כך החלה תקופה של כימותרפיה אגרסיבית יותר.
הטיפול הזה נגמר אחרי ארבעה חודשים, אבל כעבור פחות מחודשיים הגידול חזר. "הלכנו על השתלת מח עצם שעברה בשלום, ואז הקרנות. שחררו אותי להחלמה של עשרה חודשים, אבל לא הרגשתי בריאה. כולם מסביב אמרו לי 'תחזרי לעבודה ולעצמך. ככל שתחזרי לעצמך יהיה לך יותר טוב'. אבל אחרי עשרה חודשים שוב הרגשתי את אותן התחושות, את הכאב. הסרטן שוב חזר". הפעם הטיפול האפשרי היחיד היה טיפול חדשני שאושר מעט קודם לכן ב־FDA. "הטיפול הזה, הפרטי והיקר, הציל לי את החיים". המאבק בפעם השלישית היה מאתגר מאוד. "הייתי צריכה צבא של אנשים שיעמדו לצידי כי כבר לא היה לי כוח".
אבל גם זה חלף, והיום המיוחל הגיע. הצילום היה נקי והיא שוחררה לביתה. היא דמיינה את היום הזה לא מעט פעמים, אבל הוא היה שונה ממה שציפתה. "נשארתי עם תופעת לוואי של צד אחד חלש בגוף. בהתחלה חשבו שאולי יש לי גידול חדש. היינו בסרט. נשלחתי למיליון בדיקות. בסוף שלחו אותי לשיקום, להחזיר את התנועה לידיים ולרגליים. תוך כדי עברתי גם אימון אישי וביקרתי אצל פסיכולוג, עבדתי על הנפש שגם היא הייתה פצועה".
החשש מהחזרה של הסרטן היה שם כל הזמן, וגם התחושה הפיזית הקשה והתשישות, אבל זה לא היה הכול. "היה גם קושי בלבד. בזמן המחלה החברים מסביב תמכו ובישלו, אבל כשהמחלה נגמרה גם זה נגמר. לא הייתי צריכה את הסיר של המרק, הייתי צריכה לדעת שמישהו חושב עליי. בכל פעם שאמרתי את זה שאלו אותי: את מחפשת צומי? את רוצה להיות שוב חולה? אנחנו לא מבינים!"
אז תסבירי.
"מצאתי את עצמי כל הזמן מתרצת ומסבירה. 'תראו, אני כל הזמן נדבקת במחלות, אני לא מרגישה שהתחזקתי, יש לי פחדים, דאגות וחששות ואני צריכה שיתעניינו בי ויחזקו אותי'. דווקא אז הטלפון שלי שתק והדממה הזאת הייתה צורמת. כשהייתי מתקשרת לחברה היא הייתה עונה 'אוי, אני בדיוק בעבודה' או 'אני בדיוק עם הילדים'. הרגשתי שלכולם יש חיים. נכון, גם לי יש ילדים ברוך ה', אבל כל האנשים מסביב חזרו לפעילויות השגרתיות שלהם ואני לא. אני תקועה. הרגשתי שאף אחד לא רוצה לשמוע על המסכנות שלי אלא על ההשראה, על הניצחון. כשהייתי אומרת שקשה לי, היו אומרים 'קשה יש רק בלחם' או 'עברת כל כך הרבה, אז בטח יש לך פרופורציות'. בנוסף לכל מה שהרגשתי, האמירות האלה העמיסו עליי גם רגשי אשמה".
כשגולדשטיין חלתה בפעם השלישית היא כתבה את תחושותיה ופרסמה אותן. "כתבתי על כך שבפעם שעברה שה־CT היה נקי כולם נעלמו ולא הייתה לי תמיכה, ועכשיו שוב חליתי ואני פוחדת מהסיום של הטיפולים יותר מהטיפולים. אני יודעת שיש לי יעד להבריא, אבל חוששת ממה שיקרה אז. הרי כבר פעמיים לא מצאתי את עצמי אחרי המחלה. אנשים הגיבו לקטע הזה ואמרו שזה מתחבר להתמודדויות אחרות שלהם בחיים, לרווקות, להתמודדות עם אתגרי פוריות". אחר כך היא פרסמה קטע אופטימי, על אדם קטוע רגליים שפגשה בשיקום וממנו למדה להודות על היומיום שלה. "ואז פתחתי עמוד פייסבוק והתחלתי לשתף בדברים שקרו לי בעבר או עוברים עליי עכשיו. זה היה כמו פוסט־טראומה. רק אחרי שסיימתי עם הטיפולים הצלחתי לגעת בדברים שכשהייתי במצב של מאבק לא שמתי לב אליהם". אחרי המאבק מגיע הזמן של המחשבה והמבט לאחור, ואז עולות כל מיני תחושות ואפילו כעסים על דברים שקרו תוך כדי.
גולדשטיין החלה לכתוב את 'יומנה של מחלימה' וקיבלה תגובות. "פתאום פנו אליי כל מיני מחלימים שלא הכרתי או אנשים שחוו דברים אחרים, כמו מישהי שעברה השתלת כליה. היא אמרה לי: הפוסטים שלך כל כך נוגעים לי, אני לא מרגישה בריאה בתוכי. הסביבה כל הזמן אומרת לי 'את בריאה' ואני מרגישה כל כך הרבה רגשות אשם. לקרוא אותך גורם לי להרגיש שאני לא לבד". התנועה הייתה כמובן דו־כיוונית. גם גולדשטיין הרגישה מחובקת. "אנשים שקרובים אליי קראו את הדברים ואמרו 'וואו, לא ידענו, תודה ששיתפת. בפעם הבאה נהיה רגישים יותר'. ואז הרגשתי שיש לי אמירה שאני צריכה לבוא ולהגיד אותה בעולם. כי אם הקדוש ברוך הוא החליט שאני פה, אז יש לי איזשהו תפקיד בעולם הזה, חוץ מהילדים כמובן, שאני אומרת עליהם תודה". מאז, אגב, נולדו לה תאומים - בן ובת, שהיום הם בני שנתיים. "גם זה יכול לחזק מחלימים ומחלימות".
היום גולדשטיין, שלמדה בינתיים אימון, נותנת הרצאות לבעלי מקצוע בעולם הרפואה ולמתנדבים. היא מכירה את חדרי המטופלים בבית החולים משתי הזוויות, גם של המטפל וגם של המטופל. היא גם משוחחת עם חולים שקיבלו אבחנה או חולים שהחלימו ונותנת להם תקווה, וגם העבירה סדנה של שמונה מפגשים למחלימים יחד עם אחות מבית החולים הדסה. "רצינו לומר להם: אתם לא לבד. בואו נמצא את החוזקות שגיליתם על עצמכם במחלה, מה העצים אתכם בעבר ומה עזר לכם בזמן של הטיפול, ניקח את כל זה וניעזר בזה לטובתכם. הנשים שהשתתפו בסדנה החזירו את האמון לעצמן ושתיים מהן מנהלות עסק משגשג שפתחו לפני המחלה ולא האמינו שיוכלו להחזיק בו אחרי שהחלימו, עם כל מה שעברו".
"תמשיכו להביא עוגה לשבת"
"אדם צעיר, אב לילדים, עבר מסע לא פשוט עם מחלת הסרטן, ואז המחלה נסוגה. האיש זכה להפוגה מהטיפולים, מהבדיקות ומתופעות הלוואי, אבל אז המחלה חזרה. אני חשבתי שזה הדבר הכי נורא בעולם בשבילו", מספרת אביטל לובוצקי, "אבל הוא אמר לי 'חיכיתי קצת לחזור לכאן'. הייתי מאוד מופתעת, אבל אז הבנתי שתקופת הטיפולים וההגעה לבית החולים היא מסגרת עוטפת של שגרה, וביום שאחרי מרגישים מאוד לבד". לובוצקי היא פסיכואונקולוגית שעובדת כפסיכולוגית רפואית במכון האונקולוגי בהדסה עין כרם. היא מספרת על ההבדל בחוסן הנפשי בין תקופת המאבק במחלה, ובין הניצחון. "בפועל אנחנו רואים מטופלים רבים שבמהלך המחלה אינם רוצים את הליווי הפסיכולוגי, ודווקא אחריה הם מרגישים בצורך". בטיפול הנפשי שאחרי המחלה עולה גם הרצון להביט לאחור ולהבין את התהליך שהמחלים עבר. "בזמן המחלה עסוקים מאוד בעשייה. עוד טיפול ועוד CT ובדיקות דם. זה לא נגמר, ואין שהות לבדוק מה קורה בנפש כי החולה נמצא על אוטוסטרדה. פתאום, אחרי המחלה, נוצר ריק שמאפשר התבוננות על 'מה המחלה עשתה לי'". לובוצקי מפתיעה ומספרת על תהליך של אבל על אובדן. "האדם אומנם בחיים, אבל הוא איבד חלומות ויכולות. בדרך להצלת החולים לפעמים קוטעים איבר או פוגעים ביכולות הפיזיות. המחלים במרבית המקרים לא יהיה אותו אדם, כי הוא עבר חוויה מטלטלת והוא צריך לכאוב את מה שאיבד בדרך".
אבל המבט הוא לא רק על העבר אלא גם על ההווה. "יש מחשבה שתופעות הלוואי נובעות מהטיפולים, וכשהם ייגמרו גם הן ייעלמו. כמו שהשיער יצמח בחזרה, גם המחלים יחזור למה שהוא היה. אבל פתאום המחלימים מבינים שהם לא ישובו להיות מי שהם היו. הם מספרים על תסכול גדול, קודם כול פיזי, כי הגוף לא חזק וגם מי שהיה בכושר נשאר עם גוף חלש יותר, אבל גם תסכול נפשי שיכול להתבטא, למשל, בחוסר יכולת לחזור לעבודה".
הסביבה, מספרת לובוצקי, מעודדת את המחלימים לחזור לשגרה. "אומרים להם יאללה, תעברו הלאה. גם האדם מצפה לזה מעצמו או משתכנע מזה ורוצה לרצות את כולם, אבל הוא לא מסוגל לכך פיזית ונפשית". לובוצקי מסבירה שהמחלימים עוברים טלטלה גדולה מאוד. בזמן המחלה הם חייבים להחזיק בסיס יציב כדי להצליח להגיע למטרה, אבל מתחת לפני השטח הכול רועד. בתום הטיפולים הם בוחנים מחדש את הזוגיות, את מקום העבודה, את הסביבה שלהם. הבירור של המחלימים צריך לקרות, והסובלנות או אי הסובלנות של הסביבה לכך לא יוכלו לשלוט בתהליך.
אחד התחומים שבהם מתחולל שינוי גדול בעקבות מחלת הסרטן הוא השדה הזוגי והאינטימי. "זה כמובן תלוי בסוג הסרטן, אבל הטיפולים הכימיים והקרינתיים עלולים להשפיע על היכולת להגיע לאינטימיות ברמה הפיזית והמנטלית. צריך הרבה סבלנות ושיח. אנחנו מעודדים את בני הזוג לדבר על השינויים ולתת לזה מקום. הדבר הזה", היא מדגישה, "משפיע על שני בני הזוג, וצריך לתת לכך את ההתייחסות המתאימה".
לובוצקי מציעה להביט על ההבראה ממחלת הסרטן בעיניים מעט אחרות. "זה לא אפס או אחד, לא חולה או בריא, יש תהליך. בין חולה לבריא יש חץ ארוך שנקרא מחלים, ועצם ההכרה שלאנשים יש לגיטימציה להיות במעבר הזה, לשהות שם ולעבור תהליכים, כבר עושה טוב".
בעקבות ההבנה שהמעבר בין חולה לבריא לא יכול להיות חד ופתאומי, בבית החולים הדסה יכולים המחלימים לקבל ליווי פסיכולוגי. לובוצקי חברה לד"ר עפרה מימון, שהיא אונקולוגית בכירה, ויחד הן הקימו קבוצת תמיכה למחלימים. "זה נתן הרבה כוח". אל הקבוצה הזמינו אנשי מקצוע שונים שדיברו על היבטים מגוונים של ההחלמה: תזונה, חזרה לכושר, חזרה לעבודה, אינטימיות זוגית ועוד.
לובוצקי מבקשת מקרובי משפחה וחברים של מחלימים להפחית את הציפיות מהם. "דמיינו אנשים שניצלו מטביעה ומניחים אותם על המזח כשהם מתנשמים ומותשים, ושם עוזבים אותם. זה הרי לא הגיוני. צריך לדעת עם מה הם מתמודדים, לתת להם לגיטימציה לעבור את התהליך וכן, להמשיך להביא עוגה לשבת גם בימים שאחרי".
"האגרטל שהייתי נשבר לרסיסים"
נעה הירש־חוריץ עשתה הכול, אבל הכול, כדי שלא לחלות בסרטן השד. מכיוון שהיא נשאית של הגן שגורם למחלה היא עשתה כריתה מניעתית ושמרה על מעקב קבוע אחת לחצי שנה. זה לא עזר. בגיל 37, כשהיא נשואה ואם לשלושה, היא התגלתה כחולה. הסרטן, שהיה דו־צדדי, כבר הגיע לבלוטת הלימפה. "זו הייתה טראומה. ניתוח, טיפולי כימו, הקרנות, הוצאת שחלות מניעתית. הייתי אחות במרכז לבריאות האישה ומצאתי את עצמי גם אחות וגם מטופלת". הירש־חוריץ משתמשת במילים של לובוצקי, אבל קצת יותר בחריפות. מבחינתה, אחרי ההחלמה יש אבל על האובדן של החולה, למרות שהוא חי. "כשאת בטיפולים יש לך מטרה, לנצח את הסרטן. רק אחרי הכול את מבינה שמי שהיית קודם - מתה. נכון, במקום זה יצמח משהו חדש, אבל לפני הצמיחה צריך להיות אבל על האובדן. צריך לחוות את החוויה כדי להבין אותה".
את האמת הקשה הזאת הירש־חוריץ לא מספרת לחולים עצמם, משום שזה לא יעזור להם אלא רק יאתגר אותם. חוסר הידיעה על מה שמחכה להם בסוף הוא מובנה. "החולה חייבת להבין שיש דרך חזרה מהסרטן, אחרת היא לא תילחם. האמת היא שגם אם אגיד את זה לחולות שאני מלווה, הן לא יאמינו. אני בטוחה שמישהי הסבירה לי מה מחכה לי אחרי ולא הקשבתי לה, אבל זה בסדר, האסימון ייפול רק בסוף וככה זה צריך להיות. אחרת הכוח להילחם ייחלש וייעלם".
הירש־חוריץ מספרת שהיא לא אותו אדם שהייתה לפני הסרטן, לטוב ולרע. "הייתי אגרטל והוא נשבר לרסיסים. עברתי רסיס רסיס וחשבתי אם הוא מתאים לי, למישהי החדשה שאני אהיה. לפעמים שחררתי מה שלא התאים לי, לפעמים רציתי דווקא לשמור על אחד הרסיסים אבל לא הצלחתי. אני כבר לא אגרטל, אני משהו אחר, אולי צלחת. המחלימים צריכים לעבור תהליך של לאהוב את הדבר החדש, את הצלחת שהם הפכו להיות".
כשהירש־חוריץ בחנה את הרסיסים שלה, היא החליטה בין השאר להתגרש. "אני בקשר טוב עם בן זוגי לשעבר. התחושה שלי הייתה שלא שרדתי את הסרטן כדי להיות בנישואים כאלה, שהם פרווה, נישואים שגם לפני כן לא היו מושלמים. הרגשתי שזה לא טוב לי".
את מתארת תקופת מאבק ארוכה וכואבת. איך אחרי כל זה מוצאים כוחות לבנייה של הנפש מחדש?
"חוסן הוא שריר. לא היו לי חיים קלים גם לפני כן. הילדות שלי לא הייתה פשוטה. כשהגעתי למחלקת אונקולוגיה ופגשתי אנשים שזו הייתה המכה הראשונה שלהם בחיים, ריחמתי עליהם. אמרתי לעצמי שהחיים שלי היו חזרה גנרלית לסרטן הזה. כל מכה מחזקת את שריר החוסן ובונה שריר חזק וארוך יותר. טראומה היא טראומה, אבל בהתמודדות הבאה זה פחות כבד". בכלל, אומרת הירש־חוריץ, אופטימיות וחוסן הם בחירה. "אני ארבע שנים אחרי, התקדמתי בעבודה, אני מנהלת של טרם במחוז ירושלים, יש לי בן זוג. אני חיה חיים מלאים, לא ויתרתי עליהם".
"הנס הוא לחיות עם הפחד"
"מה הוא נס? הנס הוא לחיות עם הפחד ושהוא לא ישתק אותך", כך מסביר הרב צורי לוי, ראש המכינה הקדם־צבאית־טכנולוגית תפארת גור אריה ברחובות. ארבע שנים חלפו מאז שלוי חש בכאבי גב וניסה להתעלם מהם. ארבע שנים מאז עלה לבמה בערב חגיגי של נפת גנים שבה הוא משרת במילואים, וכשירד ממנה נפל. לוי איבד את היכולת ללכת ובתהליך ארוך של בדיקות אובחן כמי שסובל מגידול סרטני נדיר מאוד, שנמצא במקום ייחודי ומסוכן בעמוד השדרה. הוא עבר ניתוח קשה ומסובך ואחריו טס לשלושה חודשים של הקרנות בשוויץ. לוי לא ידע אם יוכל ללכת שוב ועבר תהליך ממושך של שיקום.
"הפחד הוא אחד הדברים שמלווה כל אחד שחלה. העובדה שאין אף פעם ביטחון שהסרטן לא יחזור". רק בשנה החולפת הוא ביצע שבע בדיקות MRI, האחרונה שבהן בעיצומה של פעילות עם המכינה שהוא מוביל. "הייתי בטיול של ארבעה ימים עם המכינה. פתאום אמרו לי שהתפנה תור לבדיקה. יצאתי באמצע וחזרתי, אבל הכניסה לבית החולים זורקת אותך מיד לעולם של חששות מתי תקבל את התוצאות, מה הן יהיו ומה יהיה הלאה".
את המחלה סיים לוי עם לא מעט בעיות עצביות וכאבים חזקים שמחלימים רבים צריכים לדעת לחיות לצידם. "שיקום צריך להיות פיזי ונפשי. הדבר הכי טוב שהיה לי בשיקום הוא העובדה שהתעקשו איתי שיהיה גם שיקום פסיכולוגי. פרט לצלקות הנפשיות, יש משהו שאתה עובר. אתה חייב לסדר לעצמך את המחשבות. זה מה שעזר לי לעזוב את הקביים, להתגבר על הפחד שאני אפול שוב ואהיה משותק. את רוב התהליך האישי עשיתי אחרי הליווי הפסיכולוגי ולא תוך כדי. ההתמודדות הנפשית היא תהליך מתמשך שלא נגמר אף פעם".
לוי מדבר בצורה קצת אחרת מהמרואיינים האחרים בכתבה. הוא קבע את הניתוח והטיפולים שלו באופן שיאפשר לו לשוב כמה שיותר מהר לעבודה. הוא רצה להיות שם, במכינה שייסד, בראשון בספטמבר, להנהיג את המפעל החינוכי שהוא מאמין בו כל כך ולהמשיך את מה שהתחיל קודם. לוי לא מתחבר לשיח על שבירה, אבל כן חושב שאדם צריך להעמיק את המבט על מה שהנפש עברה ולתת לעצמו זמן לעיכול, להפנמה וגם לבחינה מחדש של המטרות.
מי שלא הכיר את לוי קודם, לא יוכל לנחש כיום מה הוא עבר. מאז ההחלמה הוא הספיק להרחיב את פעילות המכינה שבראשה הוא עומד, לעשות 260 ימי מילואים בנפת גנים של פיקוד העורף ולקבל אות של מצטיין אלוף על תפקודו בקורונה. את קורות מחלתו, ההחלמה והתובנות שלו הוא כתב בספר 'שיוועתי ותרפאני', שיצא לאור לפני כמה חודשים. את הספר הוא שולח לאנשים שמתמודדים עם מחלת הסרטן כדי לתת להם כוח, השראה ואמונה.
איזה טיפ היית נותן לאדם שעומד היום בסופם של הטיפולים ורואה את ההחלמה מעבר לפינה?
"הייתי אומר לו: תחשוב על השאיפות שלך, על מה הלאה, תחלום. זה מה שייתן לך את הכוחות לקום ולחזור לחיים, אולי לשנות תפקיד או עיסוק. ההחלמה מסרטן היא הזדמנות, היא מתנה. אדם שמחלים מסרטן נמצא בתחנה שבה הוא יכול לשאול את עצמו מה הוא רוצה לעשות בחייו. זה חלק מהריפוי, להגדיר יעדים, ואז אוטומטית הגוף מקבל כוח".